פרחים ומאביקים

הרוב הכולל של הצמחים מואבקים באמצעות בעלי חיים: ציפורים, עטלפים, חרקים ושאר יונקים למינהם, כאשר המאביקים העיקריים של צמחי הבר הם הדבורים, הזבובים, החיפושיות והפרפרים. בעלי החיים מגיעים אל הצמחים / פרחים בכדי למצוא מזון – צוף ואבקה לרוויה, אך בזמן שהם אוכלים להנהתם, גרגרי האבקה נדבקים לגופם, וכך מועברים מפרח לפרח או מפרח לשטח.

תפקיד הפרחים בטבע, פרט ממראה שווה עין, היא לאפשר את הרבייה הזוויגית (מינית) של הצמחים. תהליך הרבייה אפשרי ע"י תאי הרבייה הנוצרים בפרח, שם מתרחשת תהליך ההפריה. אולם, כדי שתתרחש ההפריה, קודם גרגרי האבקה של הצמחים צריכים לעבור מן האבקנים אל הצלקת של פרח מאותו המין.

המעבר של גרגרי האבקה מפרח לפרח נקרא האבקה. אם גרגרי האבקה עוברים מפרח של צמח אחד אל פרח של צמח אחר מאותו המין, תתרחש האבקה זרה. האבקה זרה מתרחשת בצמחים שונים, כגון: מרווה, פרג או חצב. אבל אם גרגרי האבקה עוברים מן האבקנים אל הצלקת באותו הפרח, תתרחש האבקה עצמית. האבקה עצמית אפשרית בצמחים שונים, לדוגמא: אפונה ריחנית.

אמצעי התנועה במרחב של גרגר האבקה, נקרא גם וקטור ההאבקה, הוא – האבקה אביוטית וכמו כן, ישנה גם האבקה ביוטית. ההאבקה האביוטית נפוצה בעיקר בצמחים המייצרים כמויות גדולות מאוד של אבקה, משום שפיזור האבקה אינו ספציפי, ורק חלק קטן מהכמות המיוצרת יגיע בסופו של דבר אל הצלקות. אבקני הפרח בולטים אל מחוץ לפרח, כדי לאפשר פיזור יעיל של האבקה בסביבת הצמח.

צלקת הפרח, היא בעלת שטח פנים גדול, על-מנת לקלוט כמות מקסימלית של אבקה; המבנה שלה מותאם באופן ספציפי, לקליטת גרגרי האבקה של אותו מין הצמח – גרגרי אבקה של מינים אחרים ייקלטו בשיעור נמוך יותר.
רוב ההאבקה האביוטית נעשה ע"י הרוח, בצמחי מים, קיימת גם האבקה אביוטית באמצעות מים.

צמחים המואבקים באמצעות וקטורים ביוטיים (ע"י בעלי-חיים) מייצרים כמויות קטנות של אבקה באופן יחסי, משום שהאבקה שלהם מועברת באופן ספציפי מפרח לפרח, ולא מפוזרת בכל המרחב. המשאבים כאן מופנים לטובת משיכת המאביקים אל הפרח. משיכת המאביקים כוללת שני מרכיבים: פרסומת וגמול. המאביק אמור לקשר בין מראהו וריחו של הפרח (הפרסומת- ראייה וההרחה של המאביק) לבין המזון שהוא מוצא בו (הגמול- המניע של המאביק לבקר בפרח, מזון או מחסה), ועל-פי כללי ההתניה הקלאסית, לשוב ולבקר בפרחים המעניקים לו גמול הולם.

הצמחים נעזרים בבעלי החיים לא רק לשם האבקה, אלא גם כדי להפיץ את זרעיהם. הפצת הזרעים מעלה את סיכויי הצמחים להעביר את מטענם הגנטי הלאה בדורות, משום שכך פוחתת התחרות בינם לבין עצמם ובינם לבין צמח האם. יחסי גומלין הדדיים המביאים את בעלי החיים להפיץ את הזרעים, יתקיימו רק כאשר יזכו בגמול כלשהו, כמו פירות מאכל. מעבר הזרעים דרך קיבת בעל החיים מסייע לקטול כל מיני מזיקים. למשל, את תרמילי זרעי השיטה אוכלים צבאים ויעלים. לא פעם זרעים אלו נגועים בזחלי חיפושיות, ואלה מושמדים על ידי הטיפול במיצי העיכול.

מובן שלזרעים הללו יש קליפה קשה ועבה, אחרת היה נפגע העובר שבזרע. לכאורה, קליפה שכזו יוצרת קושי בקליטת מים לצורכי נביטה בתנאים רגילים, אולם קליפת הזרעים נשחקת במערכת העיכול, וכך בעצם מתאפשרת הנביטה בשלב מאוחר יותר.

האבקה על ידי זבובים:
פרחים המושכים זבובים, בדרך כלל מאופיינים בצוף מרוכז ומשחתי הנמצא במקום גבוה בפרח, שמסייע לריכוזו באמצעות אידוי מים. הפרחים מאופיינים בריח חזק מאוד ונוטים לגוונים לבנים בעיקר, המסמנים לזבוב מזון (כמו ב"אספרג החורש"), או בפרחים בעלי גוון כהה יותר, המטעים את הזבוב המחפש אזור בעל רקב על מנת להטיל בו את ביציו (כמו בסוג לוף).

האבקה על ידי דבורים:
הדבורים נחשבות למאביקים המתוחכמים ביותר בעולם החרקים – הדבורים ניזונות מצוף ומאבקת הפרחים שהן אוספות ומביאות אל הכוורת. הדבורים מסוגלות להבחין בין דגמי פרחים שונים, ותחום האור שהן מזהות כולל גם אור על-סגול, שבני-אדם אינם יכולים לראות. חוש הריח שלהן מפותח מאוד והן גם מבחינות היטב בצבעי סגול, כחול, ורוד, צהוב ולבן. לוטם שעיר, לוטם מרווני, דרדר כחול ועוד מינים מגוונים למיניהם מייצרים הרבה גרגרי אבקה מחוספסים, שנדבקים בקלות לגוף הדבורים, והצוף שלהם נמצא במקום שהדבורים יכולות להגיע אליו בקלות. דבורים רבות הן בעלות כושר למידה גבוה, עובדה המנוצלת היטב על ידי אוכלוסיית הצמחים. דבורת הדבש, וכן מינים מסוימים של דבורי בר, מקפידים על הפרדה בין אבקות פרחים ממקורות שונים. פרחים רבים מסמנים לדבורים את מצבם על ידי שינוי צבע (למשל תורמוס ההרים), וכך הדבורים נמנעות מלבקר בפרחים שכבר הופרו.

האבקה על ידי חיפושיות:
חיפושיות היוו את המאביקים הביוטיים הראשונים באבולוציה של צמחי הפרחים. חיפושיות רבות ניזונות מצמחים ומאבקת פרחים, שהן לועסות בפיהן. חוש הריח שלהן מפותח, והן גם מבחינות בצבעים שונים, במיוחד באדום, בכתום ובצהוב. לחיפושיות תעופה מסורבלת, והן מתקשות לדייק במקום הנחיתה על הפרחים. פרחים המואבקים על ידי חיפושיות אינם מכילים צוף, אלא מספר אבקנים רב, על-מנת לפצות על כמות האבקה הנאכלת. כמו כן, מאחר שכושר התעופה של החיפושיות הוא מוגבל, הפרחים הם לרוב בעלי צורה עגולה ורחבה ("מעין דמוי צלחת"), המאפשרת לחיפושיות נחיתה קלה. החיפושיות ממשפחת הפרחיתיים (Glaphyridae) הן ייחודיות מאוד, בשל יכולתן לזהות את הצבע האדום. בהתאם לזאת, התפתחו צמחים שונים בעלי פרחים אדומים המואבקים על ידי פרחיות אלו – כמו כלנית מצויה, נורית אסיה, פרג אגסני וצבעוני ההרים.

האבקה על ידי פרפרים:
לפרפרים חדק ארוך ודקיק, המאפשר להם למצוץ צוף פרחים, בתנאי שהוא דליל (נוזלי) מאוד. הפרפרים מבחינים בצבעים רבים מאוד, ויש להם גם חוש ריח מפותח מאוד. לצמחים המואבקים ע"י פרפרים, מבנה של כד עמוק וצר ופתח כניסה זעיר. הצוף חבוי בעומק ה"כד", מוגן מהתייבשות, וכך הוא נשאר דליל. לפעמים גם העלי וגם האבקנים חבויים בתוך הכד. האבקנים מייצרים מעט גרגרי אבקה מחוספסים ודביקים. הפרחים המואבקים על ידי פרפרים הפעילים בלילה, נוטים לצורה גדולה, צבע בהיר וריח חזק – זאת כדי שיבלטו למרחוק בחשיכה כמו, חבצלת החוף ושושן צחור. הפרחים המואבקים על ידי פרפרי יום נוטים לגודל קטן וצבע ססגוני, ולעתים הם גם מפיצים ריח מתוק עדין כמו, יערה איטלקית, לשון הפר הסמורה ועוד..

האבקה על ידי ציפורים:
לציפורים המאביקות מקור דק וארוך, ולשון ארוכה ומחוספסת, שבעזרתה הן מלקקות את הצוף, כאשר רוב הציפורים חסרות חוש ריח, אך הן מבחינות היטב בצבעי אדום, כתום וארגמן (תכלת). קיימות מספר קבוצות טקסונומיות של ציפורים הניזונות מצוף ומאביקות פרחים ואלה הן: הקוליבריים (באמריקה), הצופיות (באפריקה), Dicaeidae(אסיה) וה- Meliphagidae (אוסטרליה ואסיה). כולן ציפורים בעלות ממדים קטנים וצבעוניים בעלות מקור עגול ולשון ארוכה בעזרתן קל להן למצוץ צוף. בישראל צוּפית הדבש היא הציפור המאביקה פרחים. לפרחי כובע הנזיר ופרחי הארמופיליות למשל פרח גדול בצורת כד עמוק ופתח כניסה רחב. האבקנים הארוכים הבולטים מהצמח מלכלכים באבקה את ראש הציפור, בזמן שהיא שותה מן הצוף וכך בעצם הפרחים מואבקים.

לסיכום, ניתן להסיק שמידת ההתאמה שבין מבנה הפרח ותכונותיו, לבין אורח חייו והתנהגותו של החרק המאביק אותו, מעידה על ההשפעה ההדדית שיש לכל אחד מהם על האבולוציה של האחר (קו-אבולוציה), כלומר, התפתחות משותפת כתוצאה מלחצי ברירה הדדיים. הפרחים היוו גורם מברר שעודד התרבותם של אותם חרקים/יונקים שהיו מסוגלים להיזון מהם ביתר יעילות. ואילו החרקים היוו גורם מברר שעודד את התרבותם של אותם פרחים שמשכו אותם, ואשר מבנה הפרח שלהם אפשר האבקה יעילה על ידי אותם חרקים. כך, באחד המסלולים המוזרים והיפים ביותר באבולוציה של עולם החי והצומח, הלכו והתרבו ההסתגלויות אשר קשרו את החרקים אל הפרחים, והבטיחו את האבקתם של האחרונים.