תבלינים וצמחי מרפא

לפני שנתחיל, נסביר מהו המונח תבלינים: צמחי תבלין או עשבי תיבול (Herbs) הם בעצם עלים, גבעולים, שורש, פרי או פרחים של צמחים הגדלים בר או בגינות באזורנו במזרח התיכון. תבלינים יבשים (spices), שהם בדרך כלל חלקים יבשים של צמחים או עצים ומקורם לרוב בארצות טרופיות. אם אתם מגלים מחדש, כמו רבים אחרים, את טעמיהם ואת סגולותיהם המבריאות של כל צמחי המרפא והתבלין הנפלאים האלה, אתם יכולים להגביר את תענוגות הבישול ולהפיק סיפוק אדיר מגידול הצמחים בעצמכם. גידול צמחי התבלין שלכם בעצמכם לא רק שהוא קל, אלא הוא גם חוסך זמן, נוח ומשתלם במיוחד. אצלנו בזרעים מציון ניתן למצוא שפע של צמחי מרפא ותבלין.

בואו נחזור טיפה אחורה: בימי הביניים, גינת עשבי תיבול מסוגננת הייתה חלק בלתי נפרד מכל מנזר וארמון. בגינה כזו צמחו מבחר צמחים ריחניים ובעלי עלים טעימים. בעזרת עשבי התיבול הטריים והריחניים טשטשו בימים ההם את הטעם הרע של המזון שהתקלקל או הרקיב, רקחו מרקחות ריחניות והכינו משקאות ארומטיים.

הפתרון הטוב ביותר ליהנות מהתבלינים בלי לפגוע בצמחים שבטבע (רובם ערכי טבע מוגנים), הוא לגדל אותם. אם בגינה או בעציץ, הצמחים נותנים תמיד ריח טוב, טעם לאוכל והכי חשוב – בריאות. שלב ראשון לפני גידול צמחי התבלין הוא האדמה! לב ליבו של גידול צמחים אלו הוא המצע עליו הם גדלים – האדמה. ככל שהאדמה טובה יותר, פורייה, כך יגדל הצמח טוב יותר. אולי להוסיף קומפוסט או חומר אורגני אחר המטייב את הקרקע וכבר תראו שיפור של האדמה וכיצד הצמח גדל הרבה יותר טוב מבעבר. רוב עשבי התיבול אוהבים אדמה גירית כמו באזור הגליל שבצפון אך גם אדמה רגילה תספק את צמחי התבלין. אם נטייב את הקרקע ונעשיר אותה, גם אדמה ענייה ניתן לשפר ולהעשיר אותה כך שהצמחייה תצמח ותלבלב.

אחרי כן, אנו צריכים לחשוב אילו צמחי תבלין או מרפא אנו רוצים לגדל. אילו טעמים אנו הכי אוהבים? לאילו מאכלים אנו מרבים להוסיף תבלינים? האם חשוב לנו לבחור תבלינים לפי יכולותיהם הרפואיות? צמחי התבלין השונים ידועים בין היתר בעזרתם בשיפור מערכת העיכול, ריפוי דלקות, חיטוי זיהומים, חיזוק המערכת החיסונית ועוד.

אם יש לכם גינה, אל תטעו ותשתלו את התבלינים שלכם בקצה של ערוגת הירקות שלכם; אם תזרעו את צמחי התבלין במקום נוח, תפיקו את מיטב הטעם ואת מרב התועלת הרפואית מן השמנים הנדיפים וממרכיבים פעילים אחרים, שמתחילים להתנדף, מיד אחרי שקוטפים את התבלינים.

אם אין לכם גינה או אזור נוח לגידול קרוב למטבח, ניתן לגדל את רוב צמחי התבלין בעציצים בגדלים שונים, בגיגיות, באדניות ובמכלים מתאימים.

לא חשוב באיזו שיטה בוחרים, רוב צמחי התבלין מעדיפים אור, אדמה מנוקזת היטב ושמש לרוב אך יש כמה יוצאים מן הכלל. אם מכורח הנסיבות, אתם יכולים להשתמש רק בעציצים ובמכלים, כי אז רוב צמחי התבלין יהיו מרוצים מעומק של כ-30 ס"מ. התבלינים הקטנים יותר ישגשגו בשמחה באדניות בעומק של כ-20 ס"מ. הביאו בחשבון את הגובה הסופי של הצמח, לפני שאתם בוחרים בעציץ, כך שהסוגים הגבוהים יותר לא יתנדנדו ויפלו. עוד דבר חשוב שיש לציין, אין להגזים בכמויות השקיית צמחי התבלין שכן עודף מים עלול להזיק. אבל איך נדע שהצמח מקבל מספיק מים? טיפ קטן: קחו שיפוד עץ או מקל באורך כ- 45 ס"מ כמד השקיה מאולתר ונעצו אותו בתוך קרקע העציץ. אם הוא יוצא מלוכלך, אין צורך להשקות; אם יוצא חלק וללא גושי אדמה, כדאי להשקות ובכמות גדולה, עד שהמים ייצאו מחורי הניקוז.

עלי צמחי התבלין נועדו לקטיפה, וגם את הענפים מותר לגזום, אך כדאי לשים לב שלא לגזום למעלה משליש מהצמח, כדי לאפשר לו לגדול מחדש. תמיד אפשר לקחת ייחורים מצמחים קיימים אחרים החל מן האביב ועד לסתיו. חותכים מענף של צמח קיים חתיכה באורך 10 ס"מ בערך, ושותלים באדמה המורכבת מחול וקומפוסט (או כל אדמה מופרת ומדושנת). כאשר יש לייחור שורשים, סימן שהגיע הזמן להעבירו לעציץ גדול יותר. מצמחים בעלי ענפים קשים, עציים, טוב לקחת ייחורים דווקא בסתיו, כאשר הצמח מאבד מעליו.

אם ברצוננו להשתמש במיידי בצמחי התבלין שלנו, ניתן לגזום בכל שעה במשך היום והלילה. יש כאלו הטוענים שבלילות ירח הצמח יעיל יותר, יש כאלו הטוענים שלהיפך. בכדי לאגור צמחים לימי החורף, טוב לקצור בבוקר, אחרי שהטל התייבש ולפני שהשמש חזקה מידי. ישנם צמחים שטוב לקצור פעמיים בשנה, באביב ובסתיו. כאשר הצמח מלא ועשיר בעלים, כדאי לקצור בערך שליש ממנו ולהכין לייבוש. לפני הפריחה העלים מלאים בבלוטות של שמנים אתריים ריחניים וזה הזמן הטוב ביותר לקציר. גידולי-שורש עוקרים כשהצמח מגיע לשיאו לקראת החורף וכך הוא אוגר חומרי מזון בשורשים לימים קרים יותר. שורשים שנעקרו יש לשטוף היטב תחת זרם המים ולייבשם.

תבלינים רבים הינם חד עונתיים. כאשר מגיעים הימים הקרים, מסיימים צמחים אלה את חייהם וזה הזמן לאחסנם. טיפ חשוב: את התבלינים כדאי לשמור בצנצנות כהות מכיוון שאור השמש החודר פוגע בשמנים שבעליהם. עלים טריים שומרים במלח, חומץ, יין, שמן. הדרך האפקטיבית הטובה ביותר לאחסון צמח טרי היא במקפיא כמובן, שם הצמח שומר על צבעו וריחו (בתוך שקית אטומה ללא האויר).

ברצוני דווקא להתחיל לדבר על הזעתר (אזוב מצוי). צמח זה מסמל יותר מכל את הארץ שלנו, את האקלים הארץ הישראלי שלנו השופע בשמש וכמובן את ריח התבלינים. הזעתר גדל בכל רחבי הארץ, ליד סלעים ומסלעות, במדרונות ההרים, בהרים ובוואדיות, בנקיקי הסלעים ואפילו מתחתיהם. הצמח הוא חום-ירוק-אפור ולא לחינם נתנו חכמינו את הזעתר כדוגמא לענווה ("וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר" – מלכים א ה יג). כ-2750 מינים של צמחים גדלים אצלנו בטבע. אמנם הופיעו עם הזמן צמחים חדשים, וצמחים אחרים נכחדו, אבל רוב צמחי הבר של ימינו היו אז בדיוק כמו היום. עם השנים, חלק מצמחי התבלין הגיעו גם לגינות הפרטיות והפכו לצמחי תרבות. הזעתר הוא דוגמא לצמח בר הגדל בטבע בלי עזרת האדם וגדל בגינה כצמח תרבות. צמח הזעתר מסוגל לגדול בתנאים קיצוניים בטבע ובתנאים של פינוק וטיפול אוהב בגינה. מבחינה רפואית הזעתר משמש לטיפול בכאבי בטן, בבחילות, בהצטננות, בכאבי אזניים, בשיעול, בכאבי ראש, בתולעים בבטן, באקזמה, בדלקות חניכיים. הצמח מזרים ומחזק, אך עדיין הוא נחשב לצמח עדין ו"עגול" יותר ההשפעה של האזוב אינה בהכרח גורמת לתחושת חום פנימי, הזעה או עליית דופק. העדינות היחסית הזו הופכת את האזוב לשימושי, גם כשישנו צורך בהרגעה מקומית והגנה על רקמות ריריות מגורות, כמו במקרים של שיעול רפלקסיבי, שיעולי סטרידור, קוצר נשימה ועוד. הזעתר הוא בעצם התבלין היחידי שמוסיפים את האוכל אליו ולא להיפך…

בזיליקום (ריחן) – צמח הריחן, הידוע בשמו בזיליקום, הוא צמח שיח תבלין רב-שנתי המשתייך למשפחת השפתניים, יחד עם צמחי תבלין נוספים כמו נענע, מרווה וקורנית. בדומה להם, גם הריחן משמש אותנו רבות במטבח וטעמו משתנה (בהתאם לזן) בין חריף למתוק. יש ריחן "מסולסל עלים", ריחן "קדוש" וריחן "מתוק". יש ריחן "חסה", ריחן "אניס" וריחן "לימוני". יש ריחן "מגוון" וריחן "סגול" ואת כולם מאפיינים העלים הרחבים והריחניים. צמח הריחן הוא חד-שנתי. הוא מעדיף חום, אוהב מים ושמש ורגיש לקור. כשיש לו תנאי גדילה מתאימים, גם במיכל הניצב על חלון שטוף שמש בבית משותף, הוא מגיע בקלות לגובה של 80 ס"מ ויותר. המלצות מיוחדות: כדי לזרז צמיחה והסתעפות, מומלץ לקטום כמה פעמים בעונה את התפרחת והענפים שבחלק העליון של הצמח. כדאי לדעת, שלהכנת רוטב פסטו טעים, הכי מתאים הזן "בזיל מתוק". יש בזיליקום "ארגמני", שעליו סגלגלים וגם הוא טעים בסלט. לעומת זאת, הבזיליקום "הלימוני", שעליו קטנים במיוחד וריחו נפלא, מצוין בסלט אך אינו מתאים להכנת רוטב פסטו.

הרוזמרין הרפואי הוא הצמח הבא שאדבר עליו- הרוזמרין מיטיב לשרוד בקרקעות מאתגרות (לרבות בצידי הכבישים) והוא פורח במשך רוב השנה. גובהו עשוי להגיע עד 1.5 מטרים, העלים הם מחטניים והפריחה היא בצבעי לבן / ורוד / סגול. אפשר לשלב את שיח הרוזמרין בקלות בכל גינה או בעציץ גדול. לרוזמרין הרפואי מספר זנים הנבדלים בצבעי הפרחים, בטעם ובריח. אפשר להשתמש ברוזמרין רפואי כתבלין לבישול, לחליטות תה והוא ידוע כבעל סגולות רפואיות רבות, בין סגולותיו הרפואיות של הרוזמרין רפואי : שיפור הזכרון, טיפול בכאבי ראש, מיגרנות, כאבי בטן, נשירת שיער ועוד. הרוזמרין גורם גם להעלאת לחץ הדם ולכן יש הממליצים לבעלי לחץ דם גבוה ולנשים בהריון להימנע מצריכתו. שיח הרוזמרין סתגל מהר לרוב תנאי הגידול והוא יהנה מאיזור שטוף שמש. שמן האתר שמופץ משיח הרוזמרין דוחה מזיקים נפוצים כמו כנימות עלה, כינים, פשפשים, תריפסים ועוד. הרוזמרין מקובל בשימושים רפואיים וקולינריים מזה אלפי שנים. רוזמרין היה נחשב לצמח מחזק ומחטא והוא היה נפוץ בטיפול של מחלות שונות בדרכי העיכול והנשימה. בנוסף, הרוזמרין היה ועודנו מרכיב חשוב בתעשיית הקוסמטיקה (בעיקר השמן האתרי), להכנה של בשמים, סבונים, קרמים ותערובות שמנים שונות. הרוזמרין הוא צמח פותח ומשחרר, המעלה מצב רוח תוך פרק זמן קצר ומעלה באופן מובהק רמת אנרגיה וויטאליות. בשל השפעתו הפיזיולוגית והמנטאלית על הגוף, הרוזמרין עשוי לקדם ואף לגרום לתהליכים חיוביים של שינוי והתפתחות אישית. לרוזמרין ישנו טעם ארומאטי מודגש, בשילוב עם טעם מריר / מתקתק / חריף ואיכות מצמתת קלה. זהו צמח מגוון מאוד ופתוח, מבחינת הטעמים והריחות המגוונים שבו, כאשר לאלו ישנה נטייה להתפשט במרחב (הטעמים בחלל הפה והרכיבים הנדיפים – בחלל האוויר). מראה הצמח גם כן עשוי ללמד על משהו מאופיו של הרוזמרין, כאשר הנטייה הטבעית שלו היא לגדל עוד ועוד ענפים ולהתפשט במרחב.

פלרגוניום ריחני (אוטרה) הוא שיח ירוק עד בעל פרחים ורודים קטנים עם פסי ארגמן ועלים ריחניים. לעלי האוטרה שימושים רבים: הן בבישול, הן בקוסמטיקה וברפואה העממית. אוטרה הוא בעצם השם העממי לגרניום הריחני. גידול האוטרה קל מאוד: ביימות הקיץ חותכים ייחור מצמח האוטרה, טובלים אותו בהורמון השרשה ושותלים באדמת חול וקומפוסט (אפשר גם באדמה מופרת). הייחור ינבוט תוך שבועיים שלושה. חשוב שתהיה לו השקייה מסודרת ואדמה תחוחה ומדושנת. האוטרה שגדלה בבית זקוקה ל 4-6 שעות אור שמש לפחות או ל- 14 שעות אור מלאכותי. כשהאוטרה מגיעה לגובה של 15 ס"מ, רצוי לקטום את החלק העליון וכך למעשה היא מתחזקת. הפריחה חלה בחודשי האביב ונמשכת עד החורף. במאה שעברה האוטרה היוותה חלק בלתי נפרד בתעשיית הבשמים והשמנים. ברפואה העממית משתמשים באוטרה לבעיות עור כגון דלקות ופצעים, וכמו כן, האוטרה מחייה את עור הפנים ומונע הזדקנות. שטיפת שיער במי האוטרה עוזרת למנוע נשירה. שתיית תה מן הצמח עוזרת ליצירת חלב אצל נשים מניקות.

אורגנו או בשמו האחר – אזובית פשוטה. האורגנו הוא שיח עם פרחים קטנטנים לבנים (כמו כוכבים) המופיעים באביב ובקיץ. כאשר זורעים אורגנו ינביטו רק חלק מהזרעים שתילים עם ריח חזק. הדרך הטובה ביותר להנביט אותו היא באמצעות ייחורים. כדאי לקחת ייחורים בתחילת האביב מצמח חזק וריחני ולהנביט בתנאי חממה. לקראת סוף הקיץ רצוי לגזום אותו עד לחצי גודלו. את מה שגזמנו אפשר לייבש ולשמור לאספקה לימי החורף. אפשר להשתמש בעלי האורגנו כתבלין טרי או מיובש להכנת סלטים, תבשילים, מאפים, תיבול דגים ובשרים. לצמח האורגנו סגולות רפואיות רבות – הוא משמש להורדת לחץ דם, בקלה על מתח נפשי, הקלה על בעיות במערכת העיכול כמו גזים ובעיות עיכול.

האלוורה – צמח האלוורה הוא רב שנתי. לאלוורה עלים ארוכים וקוצניים. עלים אלה ברניים מאוד ומלאים בג'ל. הפרחים צהובים או כתומים הגדלים על גבעול ארוך. הפרחים פורחים כמעט כל השנה למעט הפסקות מעטות. האלוורה נקלטת בקלות כמעט בכל סוג של אדמה. אם זה ייחורים או שתילים יש לעקור עם השורש עצמו ואז אין כל בעייה בפריחתה. האלוורה אוהבת מקומות חמים והיא זקוקה למעט מים והרבה חום. במקומות קרים האלוורה לא תצליח להתפתח. האלוורה מפורסמת בעיקר כמרפאת בעיות עור (כוויות בעיקר). כאשר חותכים עלה אלוורה יוצא נוזל בצבע חום היעיל ביותר נגד פצעים, כוויות ועור פגום. הג'ל שבתוך העלה טוב להרגעת העור ונותן לו לחות. נגד פטריות בציפורניים כדאי לשים עלה שיעטוף את האצבע הפגועה למשך כחצי שעה לפחות. את העלה החתוך ניתן לשמור במקרר כשבוע. כאשר ברצוננו לחתוך עלה או מספר עלים מהצמח יש לעשות זאת מתחתית הצמח שם העלים הוותקים יותר. האלוורה משביחה עם השנים ונעשית יעלה יותר בחלוף הזמן. כדאי לחכות כשנתיים לפחות לפני שעושים שימוש בצמח.

זוטה לבנה – זוטה לבנה זהו שיח רב שנתי בעל ריח חזק וטעם מיוחד, עלי הזוטה לבנה משמשים בעיקר לחליטות תה אך גם כתוספת תיבול יחודית לסלטים, מרקים ולתבשילים שונים. בזוטה לבנה נעשה שימוש גם ברפואה העממית. הזוטה ידועה בכבעלת סגולות רבות ויעילה כנגד בעיות רפואיות שונות כמו: בחליטות להורדת לחץ הדם, וכנגד כאבי בטן, הצטננות ושיעול חלק גם לריפוי מחלות לב ולניקוי הגוף אחרי לידה ולריפוי פצעים, דלקות עיניים, כוויות; להפגת ריח רע מהפה. זוטה לבנה, צמח תבלין ממשפחת השפתניים, נחשבת לצמח שתלטן ולכן הכי מומלץ לגדלה בעציץ או אדנית בכדי שלא תשתלט על חלקים גדולים מהגינה או פשוט להפרידו משאר הצמחים. צמח הזוטה לבנה קל מאוד לגידול ולטיפול, מדובר בצמח חזק שגדל באיזורים מדבריים וכמעט אינו מצריך טיפול.

לואיזה (מכונה גם ליפיה לימונית) – הלואיזה היא צמח רב שנתי עם ריח של בושם לימוני וטעם נפלא, שאין לו מתחרה בין כל צמחי התה. את צמח הלואיזה לימונית מומלץ לגדל באדמה או בעציץ גדול. בארץ מגדלים אותה בכמות מסחרית מכיוון שיש לה ביקוש גדול בארץ ובאירופה. את הלואיזה לא קל לגדל, היא צריכה לגדול באדמה מאווררת, עשירה בקומפוסט ומנוקזת היטב. בשנה הראשונה שלו לאחר השתילה, חשוב לדשן כל כמה שבועות וכאשר חלפה לה שנה אפשר להתחיל לעצב אותה ולהפוך אותה משיח לעץ, אחרת היא תשתרך על האדמה וענפיה ירקיבו. שוב, גם בצמח זה, יש לגזום קודם כל את הגבעולים בתחתית הצמח ולהשאיר רק את הגבעול העבה ביותר. באמצע הקיץ גוזמים שליש מהענפים ומייבשים את העלים. בסתיו גוזמים שוב. חשוב שהלואיזה לא תהיה חשופה לשמש חזקה ולרוחות קיצוניות.

לימונית ריחנית – את הלימונית ניתן להגדיר כעשב גבוה בעל עלים צרים עם עורק מרכזי בולט. העלים מחודדים, ארוכים וריחניים. לעלים טעם וריח ניחוח של לימון. הלימונית ידועה כעשב האוהב מים ושמש, לכן יש להשקותה מידי יום בימי הקיץ. את הלימונית ניתן לגדל בכל סוג של אדמה ללא כל בעייה. אחרי שתילת הלימונית (לימונית שותלים או מבצעים ייחורים) יש לגזום את חלקו העליון הירוק של השתיל כדי שלצמח יהיה כוח לפתח שורשים, לגדול ולהתפתח היטב. את הלימונית הקצורה מייבשים ושומרים בצנצנת יבשה. את תה הלימונית בריא מאוד לשתות בעיקר אחרי ארוחה מכיוון שעלי הלימונית עוזרים בעיכול האוכל. בעלי הלימונית ישנו ויטמין A. השמן האתרי של הלימונית משמש כמרכיב חשוב בייצירת סבונים.

נענע – הנענע שאנו מכירים, הנפוצה במזרח התיכון, היא הנענע "ברי" הגודלת בר, כאשר הנענע התרבותית נקראת בשם "ג'ווי" (קיימים יותר מ 190 זנים של נענע). ביכולתה של הנענע לסייע בתפקוד הכבד לרבות תפקודה התקין של מערכת העיכול, הרעלת מזון, בחילות, כאבי בטן, גודש באף והקלה בנשימה. לנענע שלוחות תת קרקעיות רבות וזריזות. בכדי להרבות אותה, מספיק לעקור חלק משלוחה בעלת שורשים ועלים אחדים ולשתול. הנענע היא צמח רב שנתי, שתלטן, אוהב מים וכדאי לשתול אותה בקיץ. נענע המקבלת מים בשפע ושעות שמש לרוב יכולה לספק תוך זמן קצר עלים טריים וריחניים. מי שרוצה לגדל כמה מינים של צמח הנענע, מומלץ להפרידם זה מזה ולשתול בינהם סוג אחר של צמח מכיוון שאחרת השלוחות של סוגי הנענע יתערבבו זה בזה ויחלישו האחת את השנייה. בנענע נעשים שימושים כתרופה לכאבי ראש בעיקר ומיגרנות וכמובן כעזרה בעיכול.

טרגון – הטרגון המכונה גם לענה דרקונית (נקרא כך מכיוון ששורשיו המתפתלים דומים לזרועות דרקון), הוא עשב רב שנתי ההולך יד ביד עם המטבח הצרפתי. לעלי הטרגון (הצרפתי) טעם עדין ומיוחד המזכיר מאוד אניס ופרוזיליה. את הטרגון (הצרפתי) אפשר להרבות (ייחורים) אך ורק משתיל קיים. הטרגון נחשב כצמח חזק מאוד אשר מתפתח מהר מאוד ומשתלט על הגינה. הטרגון אוהב שמש אך מתפתח יפה מאוד גם בתנאים מוצלים למחצה. בכדי להנות מעלי טרגון טריים בחורף יש לקצור את השיח לקראת סוף הקיץ. (זרעי טרגון שמוכרים במשתלות הן זרעי טרגון רוסי, חסר טעם, המגיע מסיביר). מהטרגון ניתן להכין חומץ המצויין גם בבישול (דגים) וגם בסלטים. הטרגון בריא ללב, לכבד ולראש.

פטרוזיליה – הפטרוזיליה היא צמח דו שנתי, בעלת סגולות רפאויות רבות. מדוע דו שנתי? מכיוון שאחרי כשנתיים הפטרוזיליה נעשית עצית ומתחילה לייצר זרעים ואיננה טובה עוד למאכל. כל זני הפטרוזיליה הם מקור עשיר לויטמנים ומינרלים ונעשה בהם שימוש נרחב במיטבח. טעמה של הפטרוזיליה השטוחה למשל חזק יותר משאר הסוגים אך הפטרוזיליה המסולסלת יפה יותר ומאריכה ימים יותר זמן בקירור. את הפטרוזיליה ניתן לזרוע או לקנות שתיל כאשר הזמן הטוב ביותר לזרוע הוא בחודשי הסתיו (בקיץ היא מתייבשת בקלות). מי שרוצה אספקה קבועה של צמח הפטרוזיליה למטבח, ישתול כ-3 שתילים באדנית באורך של כ-60 ס"מ וכ-30 ס"מ עומק, באדמה טובה, מנוקזת, במרווחים של לפחות 12 ס"מ האחד מהשני. הפטרוזיליה תניב עלים ירוקים וטעימים ללא הפסקה (במשך כשנתיים), כמובן בתנאי שיקבלו השקייה יומיומית וצל חלקי. הפטרוזיליה נחשבת כעשב משתן, העוזר לבעיות בדרכי השתן ולאבנים בכליות. הפטרוזיליה עשירה בויטמין A וויטמין C התורם לתפקודה התקין של מערכת החיסון ומאטה הזדקנות ועשירה בברזל. כדאי לדעת שבשביל נביטה מהירה יותר רצוי להשרות את זרעי הפטרוזיליה במים פושרים למשך יום שלם לפני הזריעה המתוכננת.

צתרה – פה הכוונה לצתרת החורף אשר עליו צפופים וטעמם חרפרף. מינים שונים גדלים בקרבינו, בעיקר הצתרה הוורודה שהפכה עם הזמן לצמח תרבות וגדלה גם בגינות הפרטיות. כל הצתרות הן ילידוות המזרח התיכון. הדרך הטובה ביותר לגדל צתרה היא או בזריעה כמובן אך הנביטה היא איטית מאוד, אך הדרך הטובה ביותר היא גידול מייחורים הנשתלים בחצי צל באדמה גירית. הצתרה אוהבת את חודש האביב בו היא פורחת וניתן לקצור אותה בכל ימות השנה. הצתרה עוזרת למעכרת העיכול, היא מטפלת בשלשולים, גזים ושיעול. כמו כן, היא טובה גם לחולי סוכרת. הצתרה היא צמח פופלרי בארת התבשילים המזרחיים ובסלטים. את הצתרה טוחנים כמו את הזעתר, מוסיפים קצת מלח ומפזרים.

קורנית – הקורנית היא בן שיח נמוך יחסית, ירוק-עד, בעל עלים זעירים הגדלה בר פה בארצנו (מקורה במזרח התיכון) ואף בגינות תרבות. לקורנית ישנה הכלאות רבות וכתוצאה מכך היא מונה כיום יותר מ-400 זנים. רוב מיני הקורנית מתחלקים ל-2 סוגים, האחת קורנית פשוטה בעלת העלים הזעירים הקטנים בניחוח המזכיר זעתר. השנייה, היא הקורנית בלימונית שעליה קצת יותר עגולים בניחוח מרענן של לימון. את הקורנית הפשוטה זורעים ואת השנייה מרבים מייחורים. אם מגדלים את הקורנית בעציצים בבית, ממולץ לדשן את האדמה של חודש או חודשיים בתוספת גיזום על מנת לקבל תוצאות משביעות רצון. הקורנית היא צמח חשוב מאוד בחיינו, מהשמן המופק ממנה ניתן להוסיף לכל מאכל, הוא ידוע מחטא ומחזק. סירופ קורנית טובה לשיעול. תה מצמח הקורנית ידוע כמפיג חמרמורת בבוקר שלאחר שתיית משקאות חריפים. קורנית במי האמבטייה ידועה כמרגיעה שרירים כואבים. בבישול, הקורנית היא אחד המרכיבים החשובים לתיבול, משרה, הכנת רטבים ומרקים.

קמומיל – פה אני אדבר כמובן על הקמומיל הרומאי, הגדל בהצלחה בארצנו בניגוד לקמומיל הגרמני האוהב מזג אויר קריר יותר. הקמומיל הוא צמח רב שנתי, אשר ניחן בסגולות רפואיות רבות גם לבני האדם וגם סגולות הגנה על צמחים בקרבתו, בעיקר מפני חרקים. את הקמומיל ניתן לגדל משתילים, ייחורים ואף זרעים. לקמומיל ישנו ריח מדהים, המזכיר תפוח. מומלץ לקטוף את הפרחים באמצע היום אך רצוי שלפני הקטיף הם לא ייחשפו לשמש מלאה כמו במהלך חייהם שם הם אוהבים שמש מלאה. מומלץ לשתול את הקמומיל בחודשי מרץ, אפריל ולגזום אותם מידי פעם בשיא גדילתם על מנת לתת לשתיל כוח. קצב גדילתו מהיר מאוד. במשך דורות רבים ואף בימינו אנו, עומד תה מפרחי הקמומיל בראש התרופות העממיות למיחושי קיבה אצל תינוקות ומבוגרים. מי קמומיל טובים לשטיפת עיניים דלוקות, נגד דלקות גרון וחניכיים. הקמומיל הרומאי חלק אינטגרלי בתעשיית המוצרים לחפיפת שיער ולסבון השמור על רכות העור. שמן הקמומיל מצויין לעיסוי.

שיבה – השיבה, או בשמה האחר – לענה שיחנית/רפואית, היא שיח ריחני רב שנתי, בעל עלים כסופים, המסוגל להגיע לגובה של כ-2 מטרים. היא מכונה שיבה בגלל גווני הכסף שלה שעל עליה כמו שיער שיבה. ניתן למצוא את השיבה גם כצמח תרבותי בגינות ומשתלות. את השיבה ניתן להרבות בכל צורה, אם בייחורים (אביב וקיץ), או בזריעה (בסתיו) ישירות באדמה. התפרחות של השיבה דומות לכדורים קטנטנים צהובים. רצוי לקצור את הפרחים מיד עם הופעתם אחרת טעמם נחלש. ניתן לשמור את העלים בקירור. השיבה עמידה בכל מזג אויר ובכל סוג של אדמה. השיבה מכילה 2 שמנים אתריים עיקריים, תוג'ון ואיזו תוג'ון שהינם בעלי השפעה ממריצה למערכת העיכול הכבד ודרכי המרה. החומרים הפעילים בצמח נמצאים בעיקר בעלים ובשורשים אבל גם בפרחים הגדלים בקיץ. השיבה לוחמת בפרזיטים ובתולעים בגוףהאדם, מונעת עוויתות, סופחת גזים, מעודדת ייצור מרה, מווסתת דימומים במחזור החודשי, מאלחשת ומפחיתה כאבים בגוף. כמובן שיש לשיבא מינונים מומלצים מכיוון שיש לה כמו לכל תרופה מינונים מומלצים. בגלל טעמה המר של השיבה, לא מוסיפים אותה בבישול אלא חולטים ממנה תה.

עירית בצל ועירית שום – עירית הבצל (ועירית השום) היא צמח עשבוני רב שנתי, קטן, בעל עלים דקים, מוארכים, עגולים וחלולים. העלים של עירית השום ארוכים גם כן, שטוחים בעל פרח לבן בראשו. לעירית יש תוחלת חיים די קצרה לכן מומלץ להקפיד שהזרעים יהיו טריים, מהשנה. את השתילה של העירית מתחילים בעציצים קטנים ולאחר מכן ניתן להעבירם לעציצים יותר גדולים בתוספת השקייה קפדנית. ניתן גם לבצע ייחורים. העירית זקוקה בחורף לשמש מרבית ככל הניתן ובקיץ יש להפחית את כמות השמש על ידי ניוד האדנית. החודש הכי מומלץ לשתילת עירית היא בסוף סמפטמבר, עם בוא הסתיו. בשביל לחזק את העירית מומלץ לגזום אותה מידי פעם. העירית ידועה כעשירה בוטמין A וויטמין C השומרים על בריאותינו, מנקים את הדם ומונעים מחלות. לקראת סוף הבישול, לוקחים את העירית ומקצצים או גוזרים מעל התבשיל. העירית טובה בסלטים, ממרחים, מטבלים, שלל גבינות וחמאות ואף בחביתות.

מרווה – תמיד אני מפאר את המלכה של צמחי הבר, הלא היא המרווה המשולשת, אך הפעם אני אדבר על המרווה הרפואית, מכיוון שבבישול משתמשים רק במרווה הרפואית. המרווה היא גם כן ילידת המזרח התיכון, שיח רב שנתי היכולה להגיע עד למטר אחד. היא איננה צורכת הרבה מים ואוהבת לגדול באזורים הרריים באדמה גירית. צמח המרווה גדל בגינות או בעציצים בלי כל בעיות. זקוק למעט מים, גיזום מפעם לפעם, ודישון פעמיים בשנה. מומלץ לגדל אותה מייחורים ולא מזריעה כי הזריעה לוקחת זמן מה. את הייחורים כדאי לעשות באביב עם קצת קומפוסט כמובן. המרווה יכולה לחיות שנים רבות. כדאי לגזום ענפים אחדים מהמרווה קצת לפני הפריחה כדי שיישארו רעננים אם בוא החורף. למרווה יש ריח ניחוח מעולה! במרווה הרפואית משתמשים כתרופה נגד הצטננות ודלקות בחניכיים. המרווה חדרה לבישולי המטבח ונחשבת לתבלין מבוקש מאוד בממרחים, גבינות, ועוגיות. כמו כן, המרווה משתלבת נהדר בדברי מאפה מתוקים ומלוחים.

למדנו והסקנו שהתבלינים הם בעצם הטעם והצבע של האוכל שאנו אוכלים ובלעדיהם האוכל היה תפל, משעמם וחסר יצירתיות. מה, לא נרצה לתבל את האוכל שלנו בצמחים טריים ומזינים? בצמחים שאנו מגדלים בעצמנו? אציין ואומר שאין כמו עבודה בגינה למנוחת הנפש ושיפור הבריאות. מחקרים רבים מראים כי עבודה בגינה היא בעצם טיפול בנשמה שלנו, בני האדם. בנוסף, דבר זה גורם להורדת הכולסטרול, לחיזוק הלב, הריאות והשרירים כמובן. בנוסף, יש הטוענים כי העבודה בגינה מניחה למחשבותינו להירגע, להיות נינוחים ומהווה מקור לאנרגיה ולכוח.