זרעי מרוות ירושלים

סוג זה כולל כ-700 מינים, בתפוצה כלל עולמית, שרבים מהם משמשים צמחי תבלין וריח. בארץ, מצויים מסוג זה 23 מינים הניחנים בריח מיוחד.
שימוש מגוון הנעשה בחומרים הכימיים המצויים במיני המרווה לצרכי רפואה, הקנו לה את השם Salvia.
(Salvera = ישועה בלטינית)

תפוצה בארץ: החרמון, בגולן ובגליל, בגלבוע, הכרמל, עמק הירדן והעמקים, הרי יהודה ושומרון, מדבר יהודה ושומרון, בקעת ים המלח, בקעת הירדן, השרון והשפלה, הנגב והרי אילת.
איזורי גידול: המין נפוץ בכל חלקי הארץ הימתיכוניים (פרט בקרבה לחופים), גדל בקרקעות שאינן מלוחות, בעיקר בבתי-גידול טבעיים בלבד.

מומלץ לזרוע בחודשים ספטמבר- ינואר.
את הזרעים של הצמחים הרב שנתיים אנחנו ממליצים להנביט בכוסיות ולאחר הנביטה להעביר לקרקע.
יש לזרוע כ-5 זרעים בכל כוסית ולשמור באדמה לחה ובמקום מואר.
לאחר הנביטה, כשהשתיל הגיע לגובה של כ-10 ס"מ מעל פני האדמה, ניתן להעביר אותו לקרקע.
יש להעתיק את השתיל לקרקע עם כל האדמה מהעציץ בה הוא נבט, יש לדאוג להשקיה פעמיים בשבוע לפחות. (שהאדמה סביבו תהיה לחה).
במידה ומעבירים את השתיל לקרקע בעונת הגשמים- אין חובה להשקות בהשקיה מלאכותית באזורים בהם יש כ-2 אירועי גשם בשבוע בעונת הגשמים.
במידה והצמח יקבל השקיה לאורך כל השנה, הוא ישאר ירוק כל השנה ובעונה יפרח.
במידה והצמח לא יקבל השקיה מלאכותית, הוא יכנס לתרדמה למספר חודשים בכל שנה ולאחר מכן יעלה שוב.

ההשערה הרווחת היא כי תפרחתה של המרוה (אולי המין מרוות ירושלים) שימשה השראה ודגם לעיצוב מנורת בית-המקדש שנבנתה ע"י בצלאל בן אורי. יש הסבורים, ששמה הלועזי של המרווה Salvia נגזר מהמלה הלטינית-Salvere, שפירושה הוא להושיע, ואפשר ששמה לפי מלה זו מעיד על חשיבותה הרפואית הרבה.