שם המחבר: assaf

בלוג זרעים מציון יאפשר לנו לשתף אתכם במחשבות שלנו, בידע ובניסיון שלנו בתחום זרעים ופקעות בר וכן, תוכלו לכתוב תגובות לכל פוסט. צמחיית ארץ ישראל היא מגוונת מאד ומרתקת, הן מבחינת הפיזור שלה והן מבחינת המאפיינים שלה המשפיעים על חיי היום יום של כולנו. הצומח בארץ מושפע מאד מאזורי אקלים שונים: אקלים צפון הארץ, האקלים המדברי בדרומה, אקלים מישור החוף ואקלים החלקים הפנימיים והמזרחיים של הארץ.

יום אחד בשנת 2005 עשינו עבודות הצלה באזור הכרמל ונתקלנו בצמח מוזר שלא הכרנו ולא ראינו מעולם. לאחר בדיקה מול אגרונומים רבים ומול המכון הוולקני הבנו שהמשפחה של הצמח מוכרת (ערבז) שבתוכה נכלל גם הליזיאנטוס (צמח שחלקכם וודאי מכירים) שמשתמשים בו רבות בסידורי פרחים בחנויות פרחים בארץ וגם משווקים אותו בכמויות גדולות מהארץ למדינות רבות בחו"ל. לאחר בדיקה מעמיקה גילינו שהצמח שמצאנו לא רשום בשום מקום. לא בספרים ולא במאגרי הפרחים. לקחנו זרעים מהצמח והתחלנו לטפח אותם. בהתחלה ביצענו 'סלקציה' – ייצרנו 2000 שתילים מזרעים וגידלנו אותם בשדה. מתוך כל הפריטים בלטו לעין שלושה שתילים שנראו ייחודיים ולא דומים לצמח המצוי. לקחנו את שלושת השתילים והתחלנו לגדל ולהרבות אותם. ברגע שהיו לנו שלושה זנים ברורים וייחודיים יכולנו לקחת אותם למכון הוולקני לרישום זכויות וכך עשינו. מכון וולקני בדק את המינים שהגשנו לעומת מינים שקיימים בארץ ובעולם ומצא ששלושת המינים שהבאנו אכן שונים ממה שמצוי בארץ ובעולם. לאחר קבלת כל האישורים הדרושים מהמכון הוולקני רשמנו את המינים במשרד החקלאות ביחידה לרישום זכויות מטפחים. ציון: "לאחר מחשבה רבה בחרתי לקרוא לשלושת המינים בשמות של שלושה אנשים יקרים לי מאוד: הילה, קרן ואביבה. הילה וקרן אלו 2 בנותיי האהובות ואביבה זה שמה של אחותי הגדולה." הזן עם הפרח הלבן – שמו הילה, הזן עם הפרח הוורוד – שמו קרן, והזן עם הפרח הורוד – לבן (מעורבב) שמו אביבה. בשלב הבא, נעשו בדיקות לשיווק של הפרח לחו"ל על ידי מכון וולקני עיקר הבדיקות כללו הדמיה של שיווק הפרח לאירופה – קטיף הפרח אריזתו בקרטון, הטסה שלו לחו"ל ובדיקה של אורך תוחלת החיים של הפרח כשהוא נמצא בתוך אגרטל בבית הלקוח בחו"ל. בנוסף הפרח עבר גם בדיקות לעמידות בפני מחלות ומזיקים. לאחר הבדיקות התגלה כי הפרח אכן עומד בתנאים של פרח שמשווק לחו"ל והוא אף התגלה כפרח עמיד מאוד בתוך האגרטל במשך תקופה של למעלה משבועיים. התוצאות של הבדיקות פתחו לנו אפיק נוסף מכיוון שבמידה ופרח עמיד באגרטל למשך תקופה של למעלה משבועיים לאחר הטסתו במטוס הוא נחשב כפרח שניתן לסחור בו בבורסה גם בישראל וגם באירופה כולה. כיום אנחנו ממשיכים לטפח את הזן ושומרים על שמו ביחידה לזכויות מטפחים. אנחנו בודקים אותו באופן קבוע ומנסים להגדיל את עמידותו ולשפר את תכונותיו. אנו גאים להציג בפניכם מבחר תמונות של פרחי הילה, קרן ואביבה:

מי מאביק את הרקפת וכיצד? לרקפת אין מאביק דומיננטי אחד, היא מואבקת מעט בידי כמה מיני חרקים, העיקרי ביניהם הוא עש פרימיטיבי ששמו Micropterix berytella. הקושי בהתרבות הרקפת נובע מכך שהמאבקים של פרח הרקפת אינם נפתחים ומפזרים אבקה מעצמם. החרק המאביק, בהתקרבו לפתח צינור הכותרת, משמיע זמזום בתדר גבוה, אשר מרעיד את המאבקים וגורם לפיזור האבקה. צורה זאת של האבקה נקראת האבקת זמזום Buzz Pollination. חוקרי צמחים טוענים שייתכן ויש קשר בין הקושי בהאבקת הרקפת לבין אורך זמן הפריחה שלה שהוא ארוך בהרבה מרוב הפרחים בטבע. (אפשר לומר שהרקפת קיבלה הקלות מיוחדות עקב נסיבות שאינן בשליטתה…) מדוע לפרח הרקפת יש "עוקץ" בולט מלמטה? לפרח הרקפת שבהמשך הופך לפרי הרקפת יש עוקץ קטן (ניתן לראות אותו כשהופכים את הפרח). עם הבשלת הפרי נוטה עוקץ הפרח (ההופך לעוקץ הפרי) כלפי מטה, וכך נטמן הפרי על זרעיו בסדקי סלעים או בקרקע. דבר זה גורם לשמירה על הפירות בפני מזיקים, ולהפצת הזרעים קרוב למצע. אתם מבינים? פרח האם רוצה ש"ילדיו" יגדלו קרוב אליו משום שהמקום בו הוא עצמו גדל כבר הוכיח את עצמו כמתאים לגידולה של הרקפת וכך הוא מגדיל את סיכויי "ילדיו" לצמוח ולהתפתח.

לכל פרח שלושה חלקים: העטיף, האבקנים והעלי. חלק העטיף מורכב מעלי גביע, צבעם ירוק בדרך כלל ומעלי הכותרת, הצבעוניים בדרך כלל. תפקידם העיקרי של עלי הגביע להגן על הניצן, כאשר תפקידם העיקרי של עלי הכותרת היא למשוך את המאביקים. אם הפרח מורכב מאחד משני החלקים האלו זהו עטיף פשוט ואם הפרח מורכב גם מעלי גביע וגם מעלי כותרת משמע זהו עטיף כפול. עלי העטיף מסודרים סביב איברי המין של הצמח: העלי – האיבר הנקבי של הצמח והאבקנים, שהם בעצם האיברים הזכריים של הצמח. האבקנים מסודרים בדרך כלל בטבעת מסביב העלי וכל אבקן בנוי בעצם משני חלקים: זיר ומאבק. הזיר הוא העמוד המוארך הנושא את המאבק, שהוא כלי הקיבול לגרגרי האבקה. צורת המאבק בדרך כלל דומה לכדור אליפטי. העלי מצוי במרכז הפרח והא בנוי משלושה חלקים מרכזיים: הצלקת, עמוד העלי והשחלה. השחלה דמוית כד קעור והיא משמשת בעצם בית קיבול לביציות כאשר מן השחלה יוצא בגאווה עמוד העלי המתנשא לגובה ומתפצל בראשו לכמה אונות, שהן בעצם הצלקות. הצלקת היא האיבר הרחב יותר שעליו נמצאים גרגרי האבקה. הגרגרים מגיעים אל הצלקת על ידי הרוח או על ידי המפיצים (מגוון חרקים ומעופפים למינהם), נובטים על פני הצלקת, חודרים לכל אורך עמוד העלי וכך בעצם מפרים את הביציות שבתוך השחלה. הביצית המופרית מבשילה אחרי כמה זמן (משתנה בין פרח לפרח) והופכת לזרע והשחלה כולה, על הזרעים שבתוכה, הופכת לפרי. בהתאם למבנה ולצורת השחלה מחלקים את הפירות לכמה טיפוסים מרכזיים: "הלקט" – פרי יבש בשל רב זרעי. "תרמיל" – פרי יובש מוערך. "גרגר/זרעון" – פרי זעיר, המכיל רק זרע אחד (בדר"כ). "ענבה" – פרי עסיסי.

ארוזיה (סחיפה) – תהליך סחף של אדמה חולית או סלעית על ידי זרימת מים וכד', כרסום, סחיפה, ערצון, שחיקה, בלייה. במילים אחרות ובהקשר למקצוע שלנו, ארוזיה היא בעצם סוג של בקע הנוצר בעקבות סחף של האדמה בד"כ על ידי זרימה של מים. במקצוע שלנו אנחנו נתקלים בארוזיות פעמים רבות. כשמקימים תשתיות כמו כבישים, גשרים, רכבות וכו' הרבה פעמים מביאים אדמה ממקום מסויים ובעזרתה "בונים" גבעות, ברמות, כיפות גשרים וכדומה בצורה מלאכותית. בגלל שהאדמה 'מיובאת' והבניה היא מלאכותית ולא טבעית, הרבה מאוד פעמים נוצרות ארוזיות במורד הברמה/ הכיפה. בעיקר משום שבניגוד לגבעה טבעית, הגבעה המלאכותית לא עברה הידוק של שנים. ככל שהגבעה מבוגרת כך היא מהודקת ויציבה יותר. כאן בדיוק אנחנו נכנסים לתמונה: במרבית הפרויקטים של השיקום הנופי שאנחנו מבצעים (כמו פרויקט כביש 9 או פרויקט רכבת נתיבות ב"ש) המטרה העיקרית היא להחזיק את המדרונות בעזרת צמחי הבר. צמחי בר שאנחנו שותלים או זורעים משרישים שורשים לתוך האדמה וכך מחזיקים אותה, מייצבים את הקרקע ומונעים התפתחות של ארוזיות. בפרויקטים רבים אדריכל הנוף קובע את מספר השתילים למ"ר לפי שיפוע המדרון – במדרון מתון יהיו פחות שתילים למ"ר (בד"כ 3-4 שתילים) ואילו במדרון תלול יהיו יותר שתילים (אפילו 6 שתילים למ"ר). שיפוע המדרון והחשש מארוזיות משפיע גם על כמות הזרעים למ"ר – במישור מומלץ לשים קילו זרעים לדונם ובמדרון 2 קילו זרעים לדונם. צמחי הבר יכולים להוות לכם פתרון לארוזיות גם בגינה הפרטית שלכם. אם יש לכם חלק תלול בגינה שיוצר סחף של אדמה, אתם מוזמנים לשתול או לזרוע צמחי בר ולהיווכח בעצמכם בתרומתם הגדולה של צמחי הבר.

צמחי מרפא, מפאת כוחם או סגולותיהם, היו בשימוש מאז שחר ימי האדם. מאז ועד היום, צמחי מרפא מהווים את המקור הנפוץ ביותר לייצור תרופות טבעיות המשמשות לפתרון מגוון גדול מאד של בעיות רפואיות. עד לפני כ- 70 שנה היו כמעט כל התרופות שבספרי הרפואה ממקור צמחי טבעי, אך עם פיתוח שיטות המצוי והייצור הכימי, סינטטי, ועם ביצוע מחקרים קליניים, הפכו הצמחים לתרופות "מסודרות" (מן המניין) בסירופ, טבליות, משחות, קפסולות ועוד. עם התפתחות שיטות אלו, נוצר מצב "חדש" בעולם בו האוכלוסייה (הכלל עולמית) הפסידה אפשרות של שימוש בצמחים זמינים טבעיים פשוטים ועם מינימום תופעות לוואי, וזאת לצורכי חיזוק והבראה. נכון לומר שהרפואה הקונבציונאלית אוהבת לדבר במושגים של סיבה ותוצאה. אם יש בעיה, יש גם תרופה מסוימת שתפתור אותה. מהעבר השני של הסקאלה נמצאת הרפואה האלטרנטיבית, שלא מתה על הגדרות והכללות. מבחינתה האדם הוא אמנם גוף, אבל לא פחות חשוב, הוא גם נפש. בשנים האחרונות חלה התעוררות מחדשת לשימוש בחומרים שמקורם מהטבע, בגידול אורגני ללא הדברה, מעולם הצומח לצורכי ריפוי. שילוב נכון של שיטות ריפוי שונות הקונבנציונלית המקובלת והרפואה המשלימה המשלבת, משמע צמחי מרפא, הוא הבסיס להצלחה רבה יותר בריפוי חולים והקלת מכאוביהם. כמובן שגם השימוש בצמחי מרפא אינו חף מסכנות ולכן הנוטלים צמחי מרפא צריכים להתייעץ עם מטפל מומחה לפני נטילתם, שכן גם לצמחי המרפא יש תופעות לוואי. במקרא מופיעים איזכורים לשימוש בצמחי רפואה, אך רובם הם איזכורים עקיפים, ובעצם אין בידינו עדות ישירה בדבר שימוש בצמחי רפואה למטרה זו בתקופת המקרא. ירמיהו, למשל, מציין 3 פעמים את השימוש בצרי לריפוי פצעים: ”הצרי אין בגלעד אם רפא אין שם, כי מדוע לא עלתה ארוכה בת עמי?”(ספר ירמיהו). בתקופתנו זיהה פרופ’ פליקס את הצמח הזה כלבנה רפואי, שאכן צמח בגלעד ושימש בעבר למטרות רפואיות. צמחים רבים,שהיו מוכרים בעולם העתיק כצמחי רפואה, מוזכרים בתנ”ך כצמחי בושם: לוט, נכאת, חלבנה, מור, לבונה ועוד. צמחי רעל: דודא, ראש, לענה ופקועה. או צמחי תבלין: שום, בצל, כמון, גד, אזוב וקצח. קיימים חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מקורה של הרפואה הצמחית היהודית בתקופה המקרא: הריסון 1966 חשב, שמאחר והיו חילופי תרבות בין העמים השונים במזרח הקדום, הרי שהשימושים בצמחים לרפואה, שהיו מקובלים בכל העולם העתיק, היו מקובלים גם בישראל. לעומת זאת, סברו חוקרים אחרים, שלעם ישראל היתה רפואה עממית-צמחית מקורית משלו, משום רתיעתו לקבל משהו מתרבויות זרות. לדעת חוקרים אלה, מעטים האיזכורים בתנ”ך לצמחי רפואה בגלל תפיסתו האידיאית של התנ”ך, שרק ברצון האל מתגבר האדם על מחלותיו. תפיסה זו השתנתה בימי בית שני, ולכן מופיעים בתלמוד הרבה יותר צמחי רפואה מאשר בתנ”ך. בתנ”ך מוזכרים כ-120 צמחים בכלל, ואילו בתלמוד מוזכרים כ-400 צמחים. הרפואה המודרנית עוסקת במחקר בסיסי כדי להבין תהליכים פיזיולוגיים ופתולוגיים המתרחשים בגופנו. פענוח תהליכים אלו מהווה את הבסיס למציאת תרופות המיועדות לריפוי או למניעת סבל וחולי. אחד המקורות העשירים ליצירת התרופות הוא הצמחים. הסגולות הרפואיות של הצמחים נובעות מהעובדה שבחלקי הצמח השונים מצויים חומרים פעילים, שלהם יש השפעות פיזיולוגיות על תהליכים שונים בגופנו. ידוע שכ- 30% ממיני הצמחים בעולם נבדקו לפי אמות מידה מדעיות ונמצאו בהם חומרים בעלי יכולת פעילות והשפעה מבחינה רפואית. לדוגמא – תרופת האספירין, המשמשת את אוכלוסיית העולם באופן יום יומי (למניעת קרישי דם ולהצמתת כדוריות הדם ומשמשת טיפול מונע בחולי לב), מקורה בהפקת חומרים פעילים מצמח הערבה הלבנה – Salix alba והספיראה Spiraea ulmaria. הצמח והתרופה משמשים כמשככי כאבים, כמרפאי דלקת וכמורידי חום. כיום עוסק במדע בהפקת חומרים "נקיים" המבודדים את החלק הפעיל שנמצא בצמח, מבודדים אותו מחומרים אחרים ומשאריות צמח, ומקבלים חומר מרוכז, טהור ובעל עוצמת ריפוי הניתנת למדידה ובעל יכולת ריפוי מהיר. המדע הגיע להישגים של ממש בהפקת חומרים נקיים ממבחר צמחי מרפא שונים שעוצמת הריפוי שלהם הוכחה באופן מדעי. אין ספק כי רבים מהירקות והפירות משמשים לרפואה, כמו ירקות ממשפחת המצליבים הברוקולי והכרובית, הזית – למקרים של עצירות, שום הגינה – המוריד את רמת הכולסטרול ושומנים אחרים בדם. פרחי הצבר המצוי – המשמשים להורדת נפיחות בבלוטת הערמונית ומעולם התבלינים הגרגרנית היונית – (חילבה) להורדת רמת הסוכר בדם, הנענע החריפה – המשפרת תפקוד העיכול, הפטרוזיליה – כחומר משתן ועוד ועוד. רק בספרי הרפואה מוזכרים כ- 20-30 תבלינים כצמחי מרפא כאשר ברבים מהם משתמשים בחומרים הנדיפים המשמשים בסיס לשיטת הריפוי הנקראת ארומותרפיה. אך הזהירות חשובה ביותר, גם בישראל יש צמחי רעל רבים (הקקיון המצוי, תורמוס ההרים, אחירותם החורש, רוש עקוד, דטורה ועוד), כאשר חלקם אף משמשים לריפוי אך במינונים נכונים ובצורה מבוקרת ע"י רופא. דוגמאות לצמחי מרפא רב שימושיים: – ג'ינקגו בילובה (Ginkgo Biloba) – תכונות: צמח מרפא זה ממריץ את הפעילות השכלית ומקדם את הזיכרון גם בקרב חולי אלצהיימר. צמחי מרפא אלו מגבירים את זרימת הדם, מייצבים את קצב הלב ועוזרים לשמור על זקפה אצל גברים ומונעים את הרדמות כפות הרגלים. מסייע בריפוי מחלות עיניים, קטרקט וניוון מקולרי. מונע סחרחורות, אסטמה, כאבי ראש, תסמונת קדם וסתית ודיכאון. – ג'ינסנג (Ginseng) – תכונות: צמחי מרפא סיניים אלה משיבים את האיזון לגוף. מחזק את המערכת החיסונית ובכך תורם לחולי אידס וסרטן. מייצב את רמת הסוכר בדם אצל חולי סוכרת. צמחי מרפא אלה שומרים על כושר שכלי וגופני. – ציפורן החתול (Cat's Claw) – תכונות: צמח מרפא זה משמש לטיפול בבעיות במערכת העיכול, כיבים, מפרקים ודלקות שונות. מבין צמחי מרפא המסייעים להורדת לחץ דם וכולסטרול. נמנה על צמחי מרפא המונעים קרישי דם. מחזק את המערכת החיסונית ומעכב את התפתחות מחלת הסרטן. – אלוורה (Aloe Vera) – תכונות: צמח מרפא זה מרפא כויות, שריטות וחתכים בעור. מרגיע עור צרוב מהשמש. – שום – תכונות: צמח מרפא זה מחזק את המערכת החיסונית ומונע בעיות בריאות כמו: אולקוס, דיכאון, אימפוטנציה קנדידה. מוריד את רמת הסוכר בדם. מגביר את קצב חילוף החומרים בגוף וכך תורם לירידה במשקל. – דבקון לבן Viscum album – תכונות: צמח טפיל למחצה ממשפחת ההרנוגיים הגדל על עצים שונים, כמו: עצי תפוח, לימון, אגס, צפצפה ועל עצים מחטניים. בארץ גדל דבקון הזית הנטפל לעצי זית, שקד או עוזרר. ברפואה משתמשים בעלים ובזמורות של הצמח. הטיפול בעזרת הדבקון הוצג לראשונה ב- 1920 בשווייץ ע"י רודולף שטיינר שייסד את תורת הטיפול האנתרופוסופי שבבסיסה עומד עקרון הטיפול בגוף ובנפש גם יחד. פעולותיו של הדבקון הלבן מאופיינות בהגברת פעילות התאים הלבנים הלימפוציטים מונוציטים שהם חלק מהגורמים המהווים את כוח ההתנגדות של הגוף. החומר גורם לעלייה בתאי ההרג Killers – Lynphocytes. פעילות נוספת שנמצאה משפיעה ישירות על תאי גידול שונים, ובתנאי מעבדה הוכח עיכוב פעילות תאי הסרטן. השפעתו העיקרית הוכחה בגידולים בשד, בריאה ובמערכת העיכול, ולאחרונה

הרוב הכולל של הצמחים מואבקים באמצעות בעלי חיים: ציפורים, עטלפים, חרקים ושאר יונקים למינהם, כאשר המאביקים העיקריים של צמחי הבר הם הדבורים, הזבובים, החיפושיות והפרפרים. בעלי החיים מגיעים אל הצמחים / פרחים בכדי למצוא מזון – צוף ואבקה לרוויה, אך בזמן שהם אוכלים להנהתם, גרגרי האבקה נדבקים לגופם, וכך מועברים מפרח לפרח או מפרח לשטח. תפקיד הפרחים בטבע, פרט ממראה שווה עין, היא לאפשר את הרבייה הזוויגית (מינית) של הצמחים. תהליך הרבייה אפשרי ע"י תאי הרבייה הנוצרים בפרח, שם מתרחשת תהליך ההפריה. אולם, כדי שתתרחש ההפריה, קודם גרגרי האבקה של הצמחים צריכים לעבור מן האבקנים אל הצלקת של פרח מאותו המין. המעבר של גרגרי האבקה מפרח לפרח נקרא האבקה. אם גרגרי האבקה עוברים מפרח של צמח אחד אל פרח של צמח אחר מאותו המין, תתרחש האבקה זרה. האבקה זרה מתרחשת בצמחים שונים, כגון: מרווה, פרג או חצב. אבל אם גרגרי האבקה עוברים מן האבקנים אל הצלקת באותו הפרח, תתרחש האבקה עצמית. האבקה עצמית אפשרית בצמחים שונים, לדוגמא: אפונה ריחנית. אמצעי התנועה במרחב של גרגר האבקה, נקרא גם וקטור ההאבקה, הוא – האבקה אביוטית וכמו כן, ישנה גם האבקה ביוטית. ההאבקה האביוטית נפוצה בעיקר בצמחים המייצרים כמויות גדולות מאוד של אבקה, משום שפיזור האבקה אינו ספציפי, ורק חלק קטן מהכמות המיוצרת יגיע בסופו של דבר אל הצלקות. אבקני הפרח בולטים אל מחוץ לפרח, כדי לאפשר פיזור יעיל של האבקה בסביבת הצמח. צלקת הפרח, היא בעלת שטח פנים גדול, על-מנת לקלוט כמות מקסימלית של אבקה; המבנה שלה מותאם באופן ספציפי, לקליטת גרגרי האבקה של אותו מין הצמח – גרגרי אבקה של מינים אחרים ייקלטו בשיעור נמוך יותר. רוב ההאבקה האביוטית נעשה ע"י הרוח, בצמחי מים, קיימת גם האבקה אביוטית באמצעות מים. צמחים המואבקים באמצעות וקטורים ביוטיים (ע"י בעלי-חיים) מייצרים כמויות קטנות של אבקה באופן יחסי, משום שהאבקה שלהם מועברת באופן ספציפי מפרח לפרח, ולא מפוזרת בכל המרחב. המשאבים כאן מופנים לטובת משיכת המאביקים אל הפרח. משיכת המאביקים כוללת שני מרכיבים: פרסומת וגמול. המאביק אמור לקשר בין מראהו וריחו של הפרח (הפרסומת- ראייה וההרחה של המאביק) לבין המזון שהוא מוצא בו (הגמול- המניע של המאביק לבקר בפרח, מזון או מחסה), ועל-פי כללי ההתניה הקלאסית, לשוב ולבקר בפרחים המעניקים לו גמול הולם. הצמחים נעזרים בבעלי החיים לא רק לשם האבקה, אלא גם כדי להפיץ את זרעיהם. הפצת הזרעים מעלה את סיכויי הצמחים להעביר את מטענם הגנטי הלאה בדורות, משום שכך פוחתת התחרות בינם לבין עצמם ובינם לבין צמח האם. יחסי גומלין הדדיים המביאים את בעלי החיים להפיץ את הזרעים, יתקיימו רק כאשר יזכו בגמול כלשהו, כמו פירות מאכל. מעבר הזרעים דרך קיבת בעל החיים מסייע לקטול כל מיני מזיקים. למשל, את תרמילי זרעי השיטה אוכלים צבאים ויעלים. לא פעם זרעים אלו נגועים בזחלי חיפושיות, ואלה מושמדים על ידי הטיפול במיצי העיכול. מובן שלזרעים הללו יש קליפה קשה ועבה, אחרת היה נפגע העובר שבזרע. לכאורה, קליפה שכזו יוצרת קושי בקליטת מים לצורכי נביטה בתנאים רגילים, אולם קליפת הזרעים נשחקת במערכת העיכול, וכך בעצם מתאפשרת הנביטה בשלב מאוחר יותר. האבקה על ידי זבובים: פרחים המושכים זבובים, בדרך כלל מאופיינים בצוף מרוכז ומשחתי הנמצא במקום גבוה בפרח, שמסייע לריכוזו באמצעות אידוי מים. הפרחים מאופיינים בריח חזק מאוד ונוטים לגוונים לבנים בעיקר, המסמנים לזבוב מזון (כמו ב"אספרג החורש"), או בפרחים בעלי גוון כהה יותר, המטעים את הזבוב המחפש אזור בעל רקב על מנת להטיל בו את ביציו (כמו בסוג לוף). האבקה על ידי דבורים: הדבורים נחשבות למאביקים המתוחכמים ביותר בעולם החרקים – הדבורים ניזונות מצוף ומאבקת הפרחים שהן אוספות ומביאות אל הכוורת. הדבורים מסוגלות להבחין בין דגמי פרחים שונים, ותחום האור שהן מזהות כולל גם אור על-סגול, שבני-אדם אינם יכולים לראות. חוש הריח שלהן מפותח מאוד והן גם מבחינות היטב בצבעי סגול, כחול, ורוד, צהוב ולבן. לוטם שעיר, לוטם מרווני, דרדר כחול ועוד מינים מגוונים למיניהם מייצרים הרבה גרגרי אבקה מחוספסים, שנדבקים בקלות לגוף הדבורים, והצוף שלהם נמצא במקום שהדבורים יכולות להגיע אליו בקלות. דבורים רבות הן בעלות כושר למידה גבוה, עובדה המנוצלת היטב על ידי אוכלוסיית הצמחים. דבורת הדבש, וכן מינים מסוימים של דבורי בר, מקפידים על הפרדה בין אבקות פרחים ממקורות שונים. פרחים רבים מסמנים לדבורים את מצבם על ידי שינוי צבע (למשל תורמוס ההרים), וכך הדבורים נמנעות מלבקר בפרחים שכבר הופרו. האבקה על ידי חיפושיות: חיפושיות היוו את המאביקים הביוטיים הראשונים באבולוציה של צמחי הפרחים. חיפושיות רבות ניזונות מצמחים ומאבקת פרחים, שהן לועסות בפיהן. חוש הריח שלהן מפותח, והן גם מבחינות בצבעים שונים, במיוחד באדום, בכתום ובצהוב. לחיפושיות תעופה מסורבלת, והן מתקשות לדייק במקום הנחיתה על הפרחים. פרחים המואבקים על ידי חיפושיות אינם מכילים צוף, אלא מספר אבקנים רב, על-מנת לפצות על כמות האבקה הנאכלת. כמו כן, מאחר שכושר התעופה של החיפושיות הוא מוגבל, הפרחים הם לרוב בעלי צורה עגולה ורחבה ("מעין דמוי צלחת"), המאפשרת לחיפושיות נחיתה קלה. החיפושיות ממשפחת הפרחיתיים (Glaphyridae) הן ייחודיות מאוד, בשל יכולתן לזהות את הצבע האדום. בהתאם לזאת, התפתחו צמחים שונים בעלי פרחים אדומים המואבקים על ידי פרחיות אלו – כמו כלנית מצויה, נורית אסיה, פרג אגסני וצבעוני ההרים. האבקה על ידי פרפרים: לפרפרים חדק ארוך ודקיק, המאפשר להם למצוץ צוף פרחים, בתנאי שהוא דליל (נוזלי) מאוד. הפרפרים מבחינים בצבעים רבים מאוד, ויש להם גם חוש ריח מפותח מאוד. לצמחים המואבקים ע"י פרפרים, מבנה של כד עמוק וצר ופתח כניסה זעיר. הצוף חבוי בעומק ה"כד", מוגן מהתייבשות, וכך הוא נשאר דליל. לפעמים גם העלי וגם האבקנים חבויים בתוך הכד. האבקנים מייצרים מעט גרגרי אבקה מחוספסים ודביקים. הפרחים המואבקים על ידי פרפרים הפעילים בלילה, נוטים לצורה גדולה, צבע בהיר וריח חזק – זאת כדי שיבלטו למרחוק בחשיכה כמו, חבצלת החוף ושושן צחור. הפרחים המואבקים על ידי פרפרי יום נוטים לגודל קטן וצבע ססגוני, ולעתים הם גם מפיצים ריח מתוק עדין כמו, יערה איטלקית, לשון הפר הסמורה ועוד.. האבקה על ידי ציפורים: לציפורים המאביקות מקור דק וארוך, ולשון ארוכה ומחוספסת, שבעזרתה הן מלקקות את הצוף, כאשר רוב הציפורים חסרות חוש ריח, אך הן מבחינות היטב בצבעי אדום, כתום וארגמן (תכלת). קיימות מספר קבוצות טקסונומיות של ציפורים הניזונות מצוף ומאביקות פרחים ואלה הן: הקוליבריים (באמריקה), הצופיות (באפריקה), Dicaeidae(אסיה) וה- Meliphagidae (אוסטרליה ואסיה). כולן ציפורים בעלות ממדים קטנים וצבעוניים בעלות מקור עגול ולשון ארוכה בעזרתן קל להן למצוץ צוף. בישראל צוּפית הדבש היא הציפור המאביקה פרחים. לפרחי כובע הנזיר ופרחי הארמופיליות למשל פרח גדול בצורת כד עמוק ופתח כניסה רחב. האבקנים הארוכים הבולטים

לפני שניגע במונח "העתקת גיאופיטים", נפרק את המילים ונפרש אותן על מנת להבין את משמעות הפעולות הנ"ל. מקור המילה גיאופיט ביוונית הוא "צמח אדמה", גאה = אדמה, פיט = צמח. כלומר, גיאופיט הוא בעצם צמח בעל איבר אגירה תת קרקעי (האיבר נמצא מתחת לאדמה), פקעת מהתעבות של הגבעול או בצל הנוצר מהתעבות של עלים. בשונה מזרעים, הגיאופיט הוא מיוחד ויוצא דופן. צמחים שמתרבים ע"י זרעים, אם אין להם פקעת או בצל, אינם יכולים לנבוט ללא גשם. צמחים בעלי בצל או פקעת אשר הם איבר אגירה תת-קרקעי ממשיכים לחיות גם כשאין גשם. כשיורד גשם, הבצל או הפקעת גדלים ושומרים בתוכם חומרי מזון, סוכרים וחומרים נוספים. כשנגמרת עונת הגשמים, אמנם הפרחים והעלים נובלים, אבל הצמח ממשיך להתקיים בתוך האדמה, בעזרת הבצל או הפקעת. בזכות חומרי המזון הנאגרים והנשמרים בבצל או בפקעת, הוא יכול להצמיח עלים ופרחים, גם כשלא יורד הרבה גשם. ישנם סוגים שונים של גיאופיטים שמצמיחים עלים ופרחים בו זמנית, לרוב בחורף ובאביב, כמו הכלנית, העירית, הרקפת, הצבעוני, הנרקיס ועוד. יש כאלה שמצמיחים פרחים בסוף הקיץ או בתחילת הסתיו, ורק אחרי שהפרחים קמלים ונובלים, בחורף, צומחים בהם עלים. כאלה הם החצב, הסתוונית, הכרכום ואף החלמונית. הסכנות המאיימות על בתי הגידול ואוכלוסיות הצמחים כמו קטיף ללא פיקוח, הרס ופיצול בתי גידול, כריתה ואף פלישה של מינים זרים על חשבון המינים "המקוריים" השייכים לבתי גידול מסויימים וריבוי של אוכלוסיית האדם מתעצמים בקצב מהיר יחסית לשאר מדינות העולם. אחת התוצאות המרכזיות של פעולות אלו היא הקטנה בגודלן של אוכלוסיות הצמחים עד למצב של סכנת הכחדה. אוכלוסיית ישראל, הגדלה בקצב של כ-2% בשנה, קצב המהיר יותר בהשוואה לרוב מדינות העולם המערבי, מתלווה פגיעה ההולכת וגדלה בשטחים ובמינים הקיימים בהם עד לכדי סכנת הכחדה. מינים מסויימים נמצאים בסכנת הכחדה משום שמספר האתרים בהם הם חיים הוא נמוך, במיוחד כאשר גודל האוכלוסיות של מינים מסויימים קטן. רוב מיני הצמחים שחיו על כדור הארץ נכחדו ואינם קיימים עוד בימינו. כל זה קרה בתהליכי אבולוציה טבעיים. כמובן, שגם יד האדם "עזרה" למינים מסויימים להיכחד. האדם, על שלל פעולותיו ההרסניות והבלתי מתחשבות בסביבה הפך להיות גורם מרכזי להיעלמות חלק ניכר מהמינים. מזווית ראיה נוספת הנוגעת דווקא להקשר של השימושים של בני האדם בצמחים בתעשיית התרופות והמרפא, אכן קיים סיכוי שדווקא מבין הצמחים הנדירים או המצויים בסכנת הכחדה תיוולד תגלית רפואית חשובה. אבל המטרה המרכזית של ידיעת ושמירת הטבע היא לבלום תהליכים אלו ולאושש את אוכלוסיות המינים הנמצאים בסכנה. אז מהי בעצם העתקת גיאופיטים? אם לא נשמור על הטבע ככל האפשר, על כל גווניו, בין אם זה מורשת ובין אם זה שימור המגוון הביולוגי או כל סיבה אחרת שמנינו קודם, העולם בעתיד יהיה הרבה יותר אחיד ואפור, והרכיבים המיוחדים של העולם, השונים, המצויים במינונים קטנים ייעלמו ממנו. על כן, עלינו לשמור על הטבע, ולהעתיק גיאופיטים, כלומר להעביר את פקעות פרחי הבר המוגנים מאיזורי בנייה או שטחים פתוחים הכוללים שמורות טבע, חורשות, שדות חקלאיים לאיזורים מוגנים. בין השדות המעובדים על ידי החקלאים, יש אזורים שבהם החקלאים לא יכולים לגדל חקלאות, כי זה לא נוח – או שיש ואדי, או שזה שיפוע תלול מדי, או שזה קרוב מדי לכביש… ואז משאירים את השטחים האלה לא מעובדים. שטחים אלו נשארים כשטחי בר, בהם יכולים לגדול צמחי בר הכוללים כמובן גם פקעות ובצלים ללא הפרעה. שטחים אלה מאוד חשובים, לא פחות משמורות הטבע. בשטחים הלא מעובדים האלו, ישנן שמורות טבע, חורשות, דיונות חול, שדות חקלאיים, ואדיות, ערוצי נחלים, מחצבות ועוד.. ובכל המקומות האלו גדלים צמחי הבר וגידולים חקלאיים וכמו כן בעלי חיים למינהם. אז מה נעשה? היכן נבנה כבישים? היכן נבנה בתים? שכונות? מסילות רכבת? או גידולים חקלאיים למינהם בלי לפגוע בצמחי בר? קודם כל, בימינו משתדלים לבנות בישובים קיימים ולבנות שכונות הרחבה צמודות לישובים הקיימים, כדי לא לתפוס שטחים פתוחים, וכדי שלא יצטרכו לסלול עוד כבישים, למתוח עוד קווי חשמל בארות מים, תחנות אוטובוס וכד'. מה עושים כאשר יש צמחי בר באזור שבו אנחנו רוצים לבנות? מנסים להציל אותם! אבל איך אנו עושים זאת? לא את כל הצמחים אפשר להציל, אבל לגיאופיטים יש יתרון נוסף – אפשר להעביר אותם ממקום למקום! אם צריך, מוציאים את הצמח עם הבצל או הפקעת מהאדמה, ושותלים אותו מחדש במקום אחר. פעולה זו נקראת "העתקה". עכשיו אתם בטח שואלים – איפה שותלים את הפקעות והבצלים שהצלנו? קודם כל, השתילה מתבצעת תמיד במקום מוגן ומאושר – בשמורות טבע למינהם, ששם הצמחים יוכלו להשתלב בנוף הקיים ולצמוח בבטחון. אחרי איתור הגיאופיט, יש לבצע העתקה. בשלב הראשון אנו חופרים ועוקרים את הבצל/פקעת עם גוש השורשים והאדמה אשר מסביבם בהתאם לעומק הצמח וצורתו. לאחר מכן, יש לבצע את שתילת הגיאופיטים (ע"י גורם מוסמך) באתרים חלופיים ולבצע השקית עזר ראשונה על מנת לתת לגיאופיט את הדחיפה הראשונה לקליטתו באדמה בביתו החדש. מי רשאי להעתיק גיאופיטים? האם כל אדם באשר הוא רשאי להוציא גיאופיט מהאדמה? ממש לא! אלו פקעות מוגנות של פרחי בר. כאשר יש אזור המיועד לבנייה כלשהי ויש בו גיאופיטים, הקבלן הבונה חייב לבקש אישור מרשות הטבע והגנים. לאחר קבלת האישורים הנדרשים לביצוע העתקה של גיאופיטים, יוצא מכרז, בו גורמים המתמחים בהעתקה נבחרים עפ"י קריטריונים מסויימים לביצוע העבודה. לאחר מכן, מוציאים את הגיאופיטים ושותלים אותם מחדש במקום שבו הוחלט ע"י המפקחים. במקרה שלנו, "זרעים מציון" אנו מתמחים בהעתקת צמחים וגיאופיטים למעלה משלושים שנה. אנו מוציאים את הגיאופיטים (פקעות) מתוואי הפרויקט ומעבירים אותם לשימור בשטחים החקלאיים במושב כרם מהר"ל. לאחר סיום העבודות, אנו משיבים את הפקעות לאזור שממנו נלקחו או למקום החדש שעליו הוחלט, שותלים וזורעים פלאגים (שתילים קטנים), גיאופיטים (פקעות), עצים וזרעים של צמחי בר וכך אנו ממזערים את הפגיעה בטבע ומאפשרים המשכיות של הנוף הטבעי.

המשבר במשק המים המחייב מצב חירום וחיסכון בשימוש במים, עלול לגרום לכך שתחום הגינון ינזק קשות ואף חלק מהאנשים האוהבים טבע יתייאשו ויחליטו לוותר על גינון. אין ספק כי ישנו צורך לשנות את התפיסה הגינונית המקובלת כיום, למודל גינון שונה בתכלית וחסכוני במים. אחד מדרכי החיסכון במים החשובות ביותר היא צמצום ההשקייה על ידי שימוש בצמחים הדורשים מעט מים. צמחים העומדים בקטגורייה הזו, אלו צמחי הבר של ארץ ישראל. צמחי הבר שלנו, מותאמים לאקלים המקומי, קשורים לעונות השנה, חלקם רב שנתיים וחלקם חד שנתיים (תלוי במינים הנבחרים), חלקם אף קשורים לנוף אבותינו. על ידי תכנון קפדני והתייעצות עם מומחה לצמחי הבר- ציון סימן טוב, ניתן לשלב צמחי בר בכל גינה פרטית או ציבורית על ידי השקייה מינימלית ומבוקרת מה שיאפשר להמשיך ולקיים גינות פורחות. צמחי הבר מסמלים עבור רובנו קשר להיסטוריה של ארץ ישראל- הם מוזכרים בתנ"ך, מחוברים לנו עם זיכרון נוף ילדותינו הטבעי ומזכירים לנו את עונות השנה והחגים. צמחי בר מתאימים לנוף הארץ, לאקלים ולקרקע ובדרך כלל עמידים למחלות ומזיקים. מבחינה גננית כדאי להשתמש בצמחי בר מכיוון שכך אנו מעודדים את היווצרותה של מערכת אקולוגית אורבאנית אשר מקיימת יחסי גומלין בין צמחים לבעלי חיים ולסביבה. ישנם צמחים המושכים בעלי חיים מסוימים כגון פיגם מצוי המושך את פרפרי זנב הסנונית הנאה וגדילן וחוח המושכים את ציפור החוחית המלקטת את זרעיהם. במערכת זו חשובה מאד ההתאמה הנופית של צמח הבר לאיזור מוצאו. כאשר אנו שותלים צמח בר במקום לא מתאים לו אנו מפרים את האיזון העדין בגן וגורמים לצמח להתפתח בצורה לקויה ולעיתים אף להתנוון. כמובן שהסיבה המרכזית לשימוש בצמחי הבר בגנים ובגינות הפרטיות היא עמידותם וחוסנם של צמחי הבר לתנאי הארץ הקשים- הם כבר התרגלו לתנאי הקרקע והאקלים, אינם זקוקים להשקיה או דישון מרובים לאחר התבססותם באדמה, ודרישות האחזקה שלהם נמוכות יותר משל צמחי הנוי בגן, דבר המוזיל את עלויות אחזקת הגינה בצורה משמעותית. צמחי הבר נותנים פתרון מצוין במצבים שבהם דרוש צמח לייצוב מדרון וטופוגרפיה מסובכת, לכיסוי שטח באיזורים לא מטופלים ומניעת עשבייה, לערוגה טבעית ולא מושקת ולשילוב החצר הביתית בנוף הקיים, תוך העלמת הפגיעה בתבנית הנוף המקורית. אך לצדדים החיוביים של שתילת צמחי הבר בגינות הפרטיות ובגנים ישנם גם חסרונות: ישנם אנשים או גננים המעוניינים במופע מידי של פריחה או מופע נאה כל ימות השנה. דבר זה לא ייתכן בצמחי הבר בייחוד כאשר שותלים מיני בר חד שנתיים. בנוסף, חלק ממיני הבר מאופיינים בקוצניות, רעילות, צמיחה איטית, דרישות קרקע מיוחדות ושייכות לאזורים מסויימים בארץ ולא לכלל האזורים. עוד חיסרון שיש לציין הוא שישנם מינים אגרסיביים לצמחי הבר המשתלטים על מינים אחרים ומעלימים אותם לגמרי מהנוף המקובל (כמו חרצית עטורה, ליפיה ותורמוס ההרים). את צמחי הבר ניתן לרכוש כמעט רק אצלנו בזרעים מציון אשר בכרם מהר"ל. אצלנו בפנסיון ניתן למצוא כמעט את כל המינים וההסברים על מגוון צמחי הבר בארץ מפי המומחה לצמחי הבר- ציון סימן טוב. לאחר שהחלטתם שאתם מעוניינים לשתול ולזרוע צמחי בר בגינתכם לשנות את תפיסתכם לתחזוקת הגינה- במקום לרסס עשבים שוטים בקוטל עשבים כדאי להשתמש בחיפויי קרקע אורגני (כמו שבבי עץ, אדמה מופרת), לנכש אותם ידנית או לכסח את כל השטח בתום עונת הצמיחה בכדי להבטיח שנביטת הצמחים העונתיים והגיאופיטים לא תפגע. בנוסף כדאי להקצות קווי השקיה שונים לקבוצות צמחים שונות (יש לזכור שרוב צמחי הבר אינם אוהבים ואינם זקוקים למים רבים) ולהשקות את צמחי הבר בעיקר בעונת הצמיחה וכמעט לא בעונת התרדמה שהיא לרוב בקיץ- לחלק מצמחי הבר השקיית קיץ קטלנית עבורם ורצוי להימנע ממנה, אך את רוב צמחי הבר כדאי להשקות בשנים הראשונות גם בקיץ בצורה מעטה עד להתבססות ובמקרים של שנה שחונה ועצירת גשמים. מומלץ לשתול את צמחי הבר בעונת החורף-סתיו (למעט צמחי גדה אותם מומלץ לשתול דווקא בקיץ), להשתמש בקומפוסט או בדשן אורגני אחר ולבצע גיזום בעונה המתאימה לכל צמח. יש להימנע מצפיפות בשתילה, ליצור מרווחים, למנוע הצללת יתר, תמיד עדיף שקרני השמש יהיו מעל הצמחים והשיחים, כמובן שלכל מין ומין יש את דרישותיו שלו לגבי תהליך השתילה והתנאים לבית גידולם הטבעי. באתר תוכלו למצוא את התנאים המועדפים על כל מין באופן אישי. יש לזכור שככל שנתאים לצמח הבר את התנאים האופטימליים שלו ונדמה את גידולו בטבע ובבר, כך הצמח/פרח ירגיש במקומו ונקבל את מצוי תכונותיו המקסימלי.

פוסט זה יעסוק בנושא שיקום נופי: תחילה נסקור את התחום הקרוי "שיקום נופי" ברחבי העולם ולבסוף נתמקד בשיקום נופי בישראל. זרעים מציון היא החברה המובילה בישראל בשיקום נופי וכותבי מאמר זה מומחים ועוסקים בפועל בתחום. ברחבי העולם ישנם למעלה מ-2 מיליון דונם של שטח מיוער שנפגע. אלו מקומות שאיבדו את יכולתם לספק את משאבי הטבע לאנשים ולסביבה עקב היעדר אסטרטגייה של שיקום נופי. אנשים מתאגדים יחד לרעיון השחזור של הפונקציות והפרודוקטיביות של אדמות היער ושיקום הנוף באמצעות מגוון רחב של התערבויות מקומיות, הכוללות נטיעות חדשות, ניהול ופיקוח של ההתחדשות הטבעית או ניהול הקרקע והשבחתה. יש לציין ששיקום נופי יצליח רק בעזרת מעורבות של בעלי עניין הפעילים בתהליך. הם יוצרים יחד את השחזור של הנוף הטבעי המקומי, של אדמות היער באמצעות נטיעות חדשות, ניהול קרקעות, חקלאות, התחדשות טבעית, פיקוח על חיות בר מוגנות וצמחיית נהר כדי להגן על נתיבי המים, ייצור יערות חדשים בכדי ליצור אוויר בריא ואזור חיץ לעתודות הבר, להגן על אספקת המים כל זאת על מנת ליצור את משך קיומם של מירב מיני צמחי הבר. הדבר יכול לכלול שילוב עצים לתוך אדמות חקלאיות, שחזור שטחי עצים בתוך פסיפס של חוות וכפרים ועוד. ישנן מדינות שלקחו את השיקום הנופי ברצינות. מדינות כמו ברזיל, סין, קוסטה ריקה, אתיופיה, הודו, נפאל, פנמה, פורטו ריקו, דרום קוריאה, שוודיה, ארה"ב, טנזניה ועוד מדינות אשר יכולות לספק לנו שיעורים להבין מה עובד וגם השראה לאחרים לשחזר זאת. ההיסטוריה מלמדת אותנו כי שיקום נופי ביער בקנה מידה גדול אפשרי. לדוגמא, בקוסטה ריקה אנו עדים לירידת כיסוי היער הטרופי שלה מ -85 אחוזים מן השטח הלאומי בתחילת המאה ה -20 אל מתחת ל -30 אחוזים עד 1987. עם זאת, באמצעות סדרה של תהליכי שיקום מאומצים כגון גישות מימון חדשניות, רפורמה במדיניות, וסיוע טכני לבעלי הקרקע – טיפס כיסוי היער הטרופי בחזרה לכ -50 אחוזים עד שנת 2010. שיקום נופי משמעותי זה הניב מגוון של הטבות כגון מוצרי יער שונים, תיירות אקולוגית, והקטנת שחיקת התשתיות הסביבתיות של האומה, הכלכלה, והאזרחים. בדרום קוריאה פועלים רבות לשיקום נופי ומשחזרים יערות בקנה מידה גדול לאחר מלחמת קוריאה. בין השנים 1953 ו -2007, כיסוי יערותיה התרחב מ- 35 אחוז ל- 64 אחוז השטח הכולל של המדינה, בעוד אוכלוסייתה הוכפלה וכלכלתה צמחה פי 300. קוסטה ריקה ודרום קוריאה לא לבד. בארה"ב, כ-13 מיליון דונם של יערות התאוששו בין 1910 ל- 1960. כיסוי יער של פוארטו ריקו טיפס מ -6 אחוזים של האי בסביבות 1940 לכ -40 אחוזים בשנת 2000. מדינות אלה ואחרות מראות כי שיקום נוף ביער לא רק יכול להיעשות, אלא גם יכול לספק יתרונות משמעותיים לאנשים ולכדור הארץ. בישראל, נחלי ישראל למשל הגיעו בעשורים האחרונים לשפל המדרגה. מימיהם מנוצלים בערוצים, ברבים מהם זורמים מי קולחין, נפתולי הנחלים יושרו, הצומח על גדותיהם נעקר ומינים פולשים רבים מצאו בהם משכן. בעשור האחרון נעשים מאמצים רבים לשנות מצב זה באמצעות אסטרטגיות שיקום נופי כדי להשיב לנחלי ישראל את מקומם הראוי בנוף הטבע בישראל. המאמצים לשיקום נופי של הנחלים מתבצעים על ידי גורמים רבים בישראל, גם אנחנו, זרעים מציון נרתמים לפעולות השיקום. עיקר תפקידנו הוא בשמורות הטבע ובגנים הלאומיים וכאן אנו עושים מאמצים רבים להשבת מי המקור לנחלים להגדלת הקצאות המים ולהעתקת הנקודות שבהם נתפסים המים לטובת האדם. כך הטבע נהנה מהמים, וגם לאדם אינו חסר. ביום חמישי, ה- 2 בדצמבר 2010, פרצה שריפה גדולה בכרמל אשר כובתה סופית רק לאחר חמישה ימים. השריפה הייתה חריגה בהיקפה, בעוצמתה ובמחיר שהיא גבתה: 44 איש נהרגו, 30,000 דונם של יער וחורש טבעי נשרפו ונגרם נזק גדול לתשתיות. הנזק הסביבתי והאקולוגי היה רחב ובעל השלכות ארוכות טווח לטבע, למגוון הביולוגי ולנו. מיד לאחר השריפה החלה הממשלה בביצוע שורה של צעדים לשיקום הכרמל. במסגרת החלטת הממשלה לשיקום הכרמל, הוטל על השר להגנת הסביבה להכין תכנית לשיקום האקולוגי של שטח השריפה בכרמל, זאת במסגרת פעולותיו למען השמירה על השטחים הפתוחים בישראל. לצורך הכנת התכנית הוקמה ועדת ממשק היער ושיקום אקולוגי בכרמל אשר מסקנותיה הועברו לשר להגנת הסביבה. פעולות השיקום הנופי והאקולוגי הננקטות היום מתבססות על המלצות ועדה זו. נכון לסוף שנת 2014, טופלו כ-15,000 דונם, המהווים כ-50% מהשטח השרוף בכרמל. גם כאן, נרתמה זרעים מציון לשיקום ואספקה של זרעים ופקעות של צמחי בר ליערות הכרמל כחלק מתהליך השיקום הנופי. הקרן לשמירה על השטחים הפתוחים בישראל והשיקום הנופי מסייעת במימון פעולות שמטרתן לשמור על הפיתוח הסביבתי והטיפוח של השטחים הפתוחים שמחוץ לשטחים העירוניים הבנויים. הדגש הוא על שטחים פתוחים שיש להם חשיבות בשמירה על המגוון הביולוגי ועל המערכות האקולוגיות בישראל, לרבות פארקים ואזורי נופש ופנאי. בראש הקרן יושבת רשות מקרקעי ישראל, וחברים בה נציגי המשרד להגנת הסביבה, משרד השיכון, משרד האוצר, רשות מקרקעי ישראל, מינהל התכנון, השלטון המקומי, רשות הטבע והגנים ונציג הגופים הציבוריים. השמירה על משאבי הטבע, השטחים הפתוחים, המערכות האקולוגיות והמגוון הביולוגי שבהן, הם בין היעדים המרכזיים של המשרד להגנת הסביבה. היערות הטבעיים ויערות נטע האדם מהווים חלק נכבד מהשטחים הפתוחים בישראל ונחשבים משאב נדיר ומאוים. נשאלת השאלה, באיזה אופן מדינות יכולות להמשיך בשיקום נופי ביעילות? ראשית, מדינות עם תוכניות שיקום מוצלחות הונעו על ידי מגוון רחב של הטבות, הכוללות איכות מים משופרת, שימור קרקע, אספקת עץ גדלה, ויצירת מקומות עבודה. לאחרונה, ההתמקדות התרחבה למרכזי בילוי בטבע ושימור מגוון ביולוגי. שנית, היתרונות הרצויים יכולים להשתנות עם הזמן. שיקום נופי בדרומה של ארצות הברית, למשל, היה מונע בשנת 1920 על ידי רצון להגן על פרשות מים, להפחית סחף קרקע, ולשחזר אספקת עץ. מאוחר יותר, בתקופת השפל הכלכלי הגדול של 1930, היא הפכה לדרך ליצירת מקומות עבודה. בעשורים שלאחר מכן, שימור חיות בר ושינויי האקלים הפכו לשאיפות. שלישית, זיהינו שלושה נושאים משותפים לשיקום נופי מוצלח: 1. מניע ברור. מקבלי החלטות, בעלי קרקע, ו/או אזרחים קבלו השראה ומוטיבציה לשחזר יערות, עצים ונופים. 2. הפעלת תנאים במקום. אלה כללו תנאים אקולוגיים, שוק, מדיניות, תנאים חברתיים, ותנאים מוסדיים. 3. קיבולת יישום ומשאבים. נסיון העבר מראה כי יש לשלב את כל שלושת הגורמים הללו בכדי להגיע לשיקום נופי מוצלח. גורם אחד לא מספיק להצלחת הפרויקט. לדוגמא, ניטור ביצועים יכול לעזור לאנשים להתאים את אסטרטגיות ויישומן, וכן שיקום מוטיבציה נוסף באמצעות פרסום הצלחות והטבות. לסיכום, ככל שגדל מספר גורמי ההצלחה הנמצאים במקום כך גדלה הסבירות של שיקום נופי מוצלח. אז, כיצד מישמת חברת זרעים מציון את נושא השיקום הנופי? אנחנו בין החברות היחידות בארץ המקדישות את כל משאבי החברה לנושא השיקום הנופי, זאת בעצם הפעילות העיקרית שלנו. עניין השיקום הנופי בחברתנו החל בעיקר בפרויקט

לפני שנתחיל, נסביר מהו המונח תבלינים: צמחי תבלין או עשבי תיבול (Herbs) הם בעצם עלים, גבעולים, שורש, פרי או פרחים של צמחים הגדלים בר או בגינות באזורנו במזרח התיכון. תבלינים יבשים (spices), שהם בדרך כלל חלקים יבשים של צמחים או עצים ומקורם לרוב בארצות טרופיות. אם אתם מגלים מחדש, כמו רבים אחרים, את טעמיהם ואת סגולותיהם המבריאות של כל צמחי המרפא והתבלין הנפלאים האלה, אתם יכולים להגביר את תענוגות הבישול ולהפיק סיפוק אדיר מגידול הצמחים בעצמכם. גידול צמחי התבלין שלכם בעצמכם לא רק שהוא קל, אלא הוא גם חוסך זמן, נוח ומשתלם במיוחד. אצלנו בזרעים מציון ניתן למצוא שפע של צמחי מרפא ותבלין. בואו נחזור טיפה אחורה: בימי הביניים, גינת עשבי תיבול מסוגננת הייתה חלק בלתי נפרד מכל מנזר וארמון. בגינה כזו צמחו מבחר צמחים ריחניים ובעלי עלים טעימים. בעזרת עשבי התיבול הטריים והריחניים טשטשו בימים ההם את הטעם הרע של המזון שהתקלקל או הרקיב, רקחו מרקחות ריחניות והכינו משקאות ארומטיים. הפתרון הטוב ביותר ליהנות מהתבלינים בלי לפגוע בצמחים שבטבע (רובם ערכי טבע מוגנים), הוא לגדל אותם. אם בגינה או בעציץ, הצמחים נותנים תמיד ריח טוב, טעם לאוכל והכי חשוב – בריאות. שלב ראשון לפני גידול צמחי התבלין הוא האדמה! לב ליבו של גידול צמחים אלו הוא המצע עליו הם גדלים – האדמה. ככל שהאדמה טובה יותר, פורייה, כך יגדל הצמח טוב יותר. אולי להוסיף קומפוסט או חומר אורגני אחר המטייב את הקרקע וכבר תראו שיפור של האדמה וכיצד הצמח גדל הרבה יותר טוב מבעבר. רוב עשבי התיבול אוהבים אדמה גירית כמו באזור הגליל שבצפון אך גם אדמה רגילה תספק את צמחי התבלין. אם נטייב את הקרקע ונעשיר אותה, גם אדמה ענייה ניתן לשפר ולהעשיר אותה כך שהצמחייה תצמח ותלבלב. אחרי כן, אנו צריכים לחשוב אילו צמחי תבלין או מרפא אנו רוצים לגדל. אילו טעמים אנו הכי אוהבים? לאילו מאכלים אנו מרבים להוסיף תבלינים? האם חשוב לנו לבחור תבלינים לפי יכולותיהם הרפואיות? צמחי התבלין השונים ידועים בין היתר בעזרתם בשיפור מערכת העיכול, ריפוי דלקות, חיטוי זיהומים, חיזוק המערכת החיסונית ועוד. אם יש לכם גינה, אל תטעו ותשתלו את התבלינים שלכם בקצה של ערוגת הירקות שלכם; אם תזרעו את צמחי התבלין במקום נוח, תפיקו את מיטב הטעם ואת מרב התועלת הרפואית מן השמנים הנדיפים וממרכיבים פעילים אחרים, שמתחילים להתנדף, מיד אחרי שקוטפים את התבלינים. אם אין לכם גינה או אזור נוח לגידול קרוב למטבח, ניתן לגדל את רוב צמחי התבלין בעציצים בגדלים שונים, בגיגיות, באדניות ובמכלים מתאימים. לא חשוב באיזו שיטה בוחרים, רוב צמחי התבלין מעדיפים אור, אדמה מנוקזת היטב ושמש לרוב אך יש כמה יוצאים מן הכלל. אם מכורח הנסיבות, אתם יכולים להשתמש רק בעציצים ובמכלים, כי אז רוב צמחי התבלין יהיו מרוצים מעומק של כ-30 ס"מ. התבלינים הקטנים יותר ישגשגו בשמחה באדניות בעומק של כ-20 ס"מ. הביאו בחשבון את הגובה הסופי של הצמח, לפני שאתם בוחרים בעציץ, כך שהסוגים הגבוהים יותר לא יתנדנדו ויפלו. עוד דבר חשוב שיש לציין, אין להגזים בכמויות השקיית צמחי התבלין שכן עודף מים עלול להזיק. אבל איך נדע שהצמח מקבל מספיק מים? טיפ קטן: קחו שיפוד עץ או מקל באורך כ- 45 ס"מ כמד השקיה מאולתר ונעצו אותו בתוך קרקע העציץ. אם הוא יוצא מלוכלך, אין צורך להשקות; אם יוצא חלק וללא גושי אדמה, כדאי להשקות ובכמות גדולה, עד שהמים ייצאו מחורי הניקוז. עלי צמחי התבלין נועדו לקטיפה, וגם את הענפים מותר לגזום, אך כדאי לשים לב שלא לגזום למעלה משליש מהצמח, כדי לאפשר לו לגדול מחדש. תמיד אפשר לקחת ייחורים מצמחים קיימים אחרים החל מן האביב ועד לסתיו. חותכים מענף של צמח קיים חתיכה באורך 10 ס"מ בערך, ושותלים באדמה המורכבת מחול וקומפוסט (או כל אדמה מופרת ומדושנת). כאשר יש לייחור שורשים, סימן שהגיע הזמן להעבירו לעציץ גדול יותר. מצמחים בעלי ענפים קשים, עציים, טוב לקחת ייחורים דווקא בסתיו, כאשר הצמח מאבד מעליו. אם ברצוננו להשתמש במיידי בצמחי התבלין שלנו, ניתן לגזום בכל שעה במשך היום והלילה. יש כאלו הטוענים שבלילות ירח הצמח יעיל יותר, יש כאלו הטוענים שלהיפך. בכדי לאגור צמחים לימי החורף, טוב לקצור בבוקר, אחרי שהטל התייבש ולפני שהשמש חזקה מידי. ישנם צמחים שטוב לקצור פעמיים בשנה, באביב ובסתיו. כאשר הצמח מלא ועשיר בעלים, כדאי לקצור בערך שליש ממנו ולהכין לייבוש. לפני הפריחה העלים מלאים בבלוטות של שמנים אתריים ריחניים וזה הזמן הטוב ביותר לקציר. גידולי-שורש עוקרים כשהצמח מגיע לשיאו לקראת החורף וכך הוא אוגר חומרי מזון בשורשים לימים קרים יותר. שורשים שנעקרו יש לשטוף היטב תחת זרם המים ולייבשם. תבלינים רבים הינם חד עונתיים. כאשר מגיעים הימים הקרים, מסיימים צמחים אלה את חייהם וזה הזמן לאחסנם. טיפ חשוב: את התבלינים כדאי לשמור בצנצנות כהות מכיוון שאור השמש החודר פוגע בשמנים שבעליהם. עלים טריים שומרים במלח, חומץ, יין, שמן. הדרך האפקטיבית הטובה ביותר לאחסון צמח טרי היא במקפיא כמובן, שם הצמח שומר על צבעו וריחו (בתוך שקית אטומה ללא האויר). ברצוני דווקא להתחיל לדבר על הזעתר (אזוב מצוי). צמח זה מסמל יותר מכל את הארץ שלנו, את האקלים הארץ הישראלי שלנו השופע בשמש וכמובן את ריח התבלינים. הזעתר גדל בכל רחבי הארץ, ליד סלעים ומסלעות, במדרונות ההרים, בהרים ובוואדיות, בנקיקי הסלעים ואפילו מתחתיהם. הצמח הוא חום-ירוק-אפור ולא לחינם נתנו חכמינו את הזעתר כדוגמא לענווה ("וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר" – מלכים א ה יג). כ-2750 מינים של צמחים גדלים אצלנו בטבע. אמנם הופיעו עם הזמן צמחים חדשים, וצמחים אחרים נכחדו, אבל רוב צמחי הבר של ימינו היו אז בדיוק כמו היום. עם השנים, חלק מצמחי התבלין הגיעו גם לגינות הפרטיות והפכו לצמחי תרבות. הזעתר הוא דוגמא לצמח בר הגדל בטבע בלי עזרת האדם וגדל בגינה כצמח תרבות. צמח הזעתר מסוגל לגדול בתנאים קיצוניים בטבע ובתנאים של פינוק וטיפול אוהב בגינה. מבחינה רפואית הזעתר משמש לטיפול בכאבי בטן, בבחילות, בהצטננות, בכאבי אזניים, בשיעול, בכאבי ראש, בתולעים בבטן, באקזמה, בדלקות חניכיים. הצמח מזרים ומחזק, אך עדיין הוא נחשב לצמח עדין ו"עגול" יותר ההשפעה של האזוב אינה בהכרח גורמת לתחושת חום פנימי, הזעה או עליית דופק. העדינות היחסית הזו הופכת את האזוב לשימושי, גם כשישנו צורך בהרגעה מקומית והגנה על רקמות ריריות מגורות, כמו במקרים של שיעול רפלקסיבי, שיעולי סטרידור, קוצר נשימה ועוד. הזעתר הוא בעצם התבלין היחידי שמוסיפים את האוכל אליו ולא להיפך… בזיליקום (ריחן) – צמח הריחן, הידוע בשמו בזיליקום, הוא צמח שיח תבלין רב-שנתי המשתייך למשפחת השפתניים, יחד עם צמחי תבלין נוספים

המרווה המרושתת או בשמה המדעי Salvia sclarea. שייכת למשפחת השפתניים. המרווה המרושתת היא עשב רב שנתי (לפעמים חד שנתי), צמח נדיר, אשר תפוצתו מרוכזת בעיקר בבתה של צפון הארץ. המרווה המרושתת מגיעה לגובה של 30-40 ס"מ. עליה הגדולים מדיפים ריח מאוד נעים ורענן. עלה אליפסי מעוגל, לא מחולק, משונן קלות בשיניים מעוגלות רדודות בעל גוון תכלת בהיר נוטה ללבן. הגביע פעמוני, הכותרת יפה, גדולה, אורכה כ 25 מ"מ. בעל גוון תכלת, ורוד או לבן. פרח המרווה דו-שפתני בעל 4 אבקנים, עלים נגדיים וגבעול מרובע בעל ריח חריף. הפרח עצמו בעל 2 אבקנים בלבד, אולם האבקנים גדולים ולכל אחד מהם תפקיד שונה: האחד, התחתון, משמש מִדְרָך לחרק במנגנון ההאבקה: בדרכו אל הצוף שבפרח נאלץ החרק לדרוך על הזרוע התחתונה, וזו מפעילה כמנוף את הזרוע העליונה, כך שזו מתכופפת וזורה באופן פעיל אבקה על גבו של החרק. צמח המרווה המרושתת פורח בחודשי מאי ויוני. תיאורים של שימושיו הרפואיים של צמח המרווה מופיעים כבר בכתביו של תאופרסטוס במאה ה- 4 לפנה"ס. תאופרסטוס היה פילוסוף יווני בשנים ‏371 – 287 לפנה"ס, תלמידו ויורשו של אריסטו. כאשר בנוסף לפילוסופיה התעניין בבוטניקה, פיזיקה, גאולוגיה, אתיקה ומטאפיזיקה. המרווה המרושתת היא נכס מרפאים, משמשת בתעשיית המזון כתוסף טעם, לשימוש נרחב בקינוחים קפואים חלב, ממתקים, מאפים וכו'. משפחת המרווה המרושתת משמשת גם בתעשיית הקוסמטיקה. המרווה המרושתת יעילה לכאבי בטן עוויתיים ומשמשת לקשיי עיכול. מרתח של הצמח נחשב יעיל בכל תלונה של העיניים. במאמר זה אני רוצה דווקא לספר על יתרונותיו של צמח המרווה המרושתת בייצור אומגה 3. נושא זה נחקר ונתמך באקדמיה הרפואית. גילוי זן המרווה המרושתת (מתוך 2400 זני מרווה) ומיצוי שמנה הנדיר התגלו לאחר מחקר בן כ- 7 שנים שבוצע על ידי צוות חוקרים בראשותו של ד"ר נתיב דודאי, ממובילי הפרויקט בתחום הגנטיקה של צמחי ארץ ישראל במכון הוולקני, המשמש כגוף המחקר והפיתוח של משרד החקלאות של מדינת ישראל. בשנת 1990 הם יצאו למשימה שאפתנית – לגלות מקור חדש של אומגה 3. במסגרת עבודת המחקר שנמשכה למעלה מעשור, הם סרקו את מאגר הגנים של אלפי צמחים מאזור הים התיכון וגילו כי בזן מסוים של מרווה – המרווה המרושתת (Salvia Sclarea) יש ריכוז גבוה של אומגה 3 ובנוסף עוד מגוון תכונות מבטיחות. כידוע לכולנו, חומצת השומן אומגה 3 חיונית לגוף האדם ומומלצת ע"י כל הרופאים כיום לכלל אוכלוסיית העולם. השמן נהפך להיות נושא לשיחה ומחקר במסדרונות בתי חולים לאחר שרופאים עומדים נפעמים לאור תוצאות בדיקות לפני ואחרי השימוש בשמן המרווה המרושתת. לאחר שניתחו את התוצאות, גילוי החוקרים להפתעתם ששמן המרווה המרושתת מאגד בתוכו בצורה נדירה שלל תוכנות מובנות שהופכות אותו למקור האומגה 3 היעיל ביותר שמוכר היום למדע. בנוסף לכך, גילו החוקרים ששמן המרווה המרושתת הוא המקור היציב ביותר של אומגה 3 בטבע! תגלית מרעישה זו הניעה את החוקרים להמשיך ולחקור את שמן המרווה לעומק בצורה מקיפה. אלו הם רק כמה גילויים שהרופאים גילו: שמן המרווה המרושתת עמיד, ללא מקרר, כשנתיים ימים. בנוסף, שמן המרווה המרושתת מכיל את האומגה 3 הצמחית, ה ALA, שהיא חומר המוצא לאומגה 3 הימי ( EPA ו DHA ), ומי שצורך את שמן המרווה המרושתת מקבל למעשה את 3 הסוגים הפעילים והנחוצים לגוף של האומגה 3. ה ALA הינו הסוג היחיד של אומגה 3, שעובר בצורה משמעותית דרך חבל הטבור לעובר. האומגה 3 חיוני להתפתחות מוח העובר במהלך ההיריון. ה ALA הינו הסוג היחיד של אומגה 3, שעובר בצורה משמעותית בחלב אם. פרומולות לתינוקות מחויבות לשים אומגה 3מסוג ALA ולא מהסוג הימי. מדוע לא מהסוג הימי? לעומת שמנים צמחיים המופקים בדרך טבעית, שמן הדגים מופק בתהליך כימי ארוך, כולל טמפרטורות גבוהות (שמן זרעי המרווה המרושתת, מופק בכבישה קרה בלבד). בעיה נוספת עם שמן דגים היא הזיהום הרב הנמצא בהם כדוגמת כספית, ניקל וקדמיום. מרבית הרעלים מצטברים ברקמת השומן של הדג. דגים בין השאר דואגים לנקיון האוקיינוסים מרעלים והם סופחים אליהם רעלים כגון דיוקסין, PCB ועוד. אמנם היצרנים השונים דואגים לנקות את הדגים מכמה שיותר זוהמה ורעלים אבל מאחר ואין 100% נקיון אנו צורכים זאת בעצמנו יום יום וזה מצטבר בגוף. בנוסף, לאומגה 3 קיימות כמה חומצות שומן ורק חלק מהן נמצאות בשמן דגים. חומצות השומן המרכיבות את האומגה 3 הן ALA,EPA ו DHA. בשמן דגים נמצא רק את ה EPA וה DHA ואילו את ה ALA לא נקבל. שמנים צמחיים, כלומר שמן מצמח המרווה אינו מכיל רעלנים כלל כגון דיוקסינים PCBs ותוצרי נפט, שנמצאו ברוב תוספי האומגה 3 האיכותיים המופקים מדגים. מחקרים רבים מראים שגוף האדם יודע להמיר את ה ALA לחומצות השומן EPA וה DHA ואף להחליט על רמת ההמרה לפי הצורך. מה שאומר שבצריכת אומגה 3 מהצומח נקבל את כל שלושת חומצות השומן גם יחד. כל זה עוד לפני שהזכרנו את ענין הטעם והריח שיש בשמן דגים ולא נמצא במקור צמחי, ענין האקולוגיה הנפגעת מה שלא קורה בצריכת אומגה 3 מהצומח. להפקת אומגה 3 מדגים, כמו לצריכת דגים בכלל, יש השפעה שלילית על האקולוגיה- דגי הטונה נמצאים בסכנת הכחדה. צריכת אומגה 3 המבוסס על שמן זרעי המרווה המרושתת, אינו פוגע באקולוגיה ואינו מעמיד את בעלי החיים באוקיינוסים בסכנת הכחדה. עוד סיבה המוכיחה כי שמן מזרעי המרווה יעיל יותר היא שאומגה 3 המופק מדגים משפיע על דילול הדם. לכן חולים שלוקחים תרופות לדילול דם כגון אספירין מוגבלים במינון האומגה 3 אותו הם יכולים לקחת מחשש לדילול דם מוגבר ויצירת דימומים ואלו הנוטלים קומדין, פלביקס ותרופות דומות, מנועים מלצרוך את האומגה הדגית על אף יתרונותיה במחלות כלי דם ולב. שמן זרעי המרווה המרושתת אינו גורם לדילול הדם ולכם מתאים גם לחולי לב ו/ או לאנשים הצורכים תרופות לדילול דם (אלו הם האנשים שזקוקים לאומגה 3 בקדימות לכולם). עוד עובדה המראה את יעילותו של צמח המרווה המרושתת היא שבניגוד לאומגה 3 שמופק מדגים, שמן זרעי המרווה מתאים גם לצמחונים וטבעונים, שלא יצרכו שמן המופק מדגים, בנוסף, דגים ופשתן מכילים אלרגנים. יש אנשים שרגישים למזונות אלו. שמן זרעי המרווה אינו מכיל אלרגנים משום סוג שהוא. יעילותו של שמן זרעי המרווה המרושתת אינו מסתכם בכך. שמן זרעי המרווה המרושתת הינו המקור המרוכז ביותר לפיטוסטרולים. מולקולות שמורידות את רמות הכולסטרול הרע בדם. שמן המרווה מכיל יותר מ-9 סוגים שונים של פיטוסטרולים בריכוזים פעילים וסינרגיסטיים. השמן מכיל בנוסף ל %50 ויותר של אומגה 3 ( הריכוז הגבוהה ביותר בטבע), גם %25 אומגה 9 שמועיל לזיכרון (הרכיב הפעיל בשמן זית) וכן עוד כ 124 חומרים פעילים בעלי השפעה בריאותית נדירה המוכחת מחקרית שנתגלו בשמן. כמו כן, כמו שכתבתי

צמח האזוב (זעתר) הנקרא גם בשמו הבוטני Mjorana syriaca או בשמו המדעי Origanum syriacum, מגודל בארץ כגידול חקלאי ואת עליו ניתן לאסוף במשך כל ימות השנה. על מנת מנוע קטיף בכמויות מסחריות צמח זה נחשב לצמח מוגן על פי חוק! אם נתפסים ע"י הרשויות, הקנס עלול להגיע לאלפי שקלים ופתיחת תיק פלילי. צמח הזעתר בבשלותו מגיע עד לגובה של כ- 45 ס"מ, בעל עלים קטנים בפריחתו, צבעם לבן, צפופים ושופעים בצוף ואבקה. לכל חלקי הצמח ריח אופייני שמקורו בשמן האתרי שבהם. צמח האזוב צומח בר בגליל התחתון והעליון, בגולן, בעמק יזרעאל, בשומרון, בשפלה הפנימית, הרי יהודה, בית שאן ואף מגיע לאזור החרמון בחודשי הקיץ (האזוב פורח בחודשים אפריל עד ספטמבר). ניגע מעט בהיסטוריה של האזוב המצוי: האזוב נקרא גם בשם זעתר. זעתר הוא השם בערבית גם של הצמח וגם של התערובת הידועה שמפיקים ממנו. האזוב המצוי הינו צמח תבלין ומרפא מהחשובים שגדלים בארצנו. ישנם עוד מינים הקרובים לצמח האזוב כמו אזובית המדבר, אזובית פשוטה שהיא בעצם צמח האורגנו והאזובית התרבותית. ידוע על כשישה מינים של צמח האזוב כאשר בארץ קיים מין אחד ידוע. לצד האזוב המצוי ידוע גם מינים דומים לו בעלי ריח דומה להפליא, כמו הטימין (בת קורנית) הנקרא בשם "זעתר אג'נביי" ומין הנקרא בן אזוב רפואי הנקרא בשם "זועתרה" וכן הצתרה הוורודה, הצתרנית המשובלת והקורנית המקורקפת כולם תחת אותו המין הנקרא זעתר / אזוב. יש לציין שבכל המינים האלו ניתן ללקט, לבשל או להשתמש לרפואה. כבר מתקופת התנ"ך, זמן רב לפני שנכנסו לאזורינו הדיירים הערבים חובבי הזעתר הוזכר האזוב: הבינו קדמונינו, ובניהם דוד המלך, שהאזוב הוא צמח מנקה ומחטא גם במובן הסמלי ולא במקרה פנה דוד המלך לקדוש ברוך הוא ואמר לו: "חטאני כאזוב ואטהר" בזמן שרצה לבנות את בית המקדש. וזה לא במקרה גם שבמרוצם של בני ישראל ביציאתם ממצרים הם סימנו את המשקופים בביתם באזוב טבול בדם: "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות" (מתוך ספר שמות, פרק י"ב, פס' כ"ב). גם בכתבי הרמב"ם, צויין האזוב כצמח מרפא, כך הוא אמר: "הוא נכבד במיני טעמים והוא עשב ידוע לרופאים". כלומר ניתן לומר שכבר בימי קדם יוחסו לאזוב סגולות מרפא מה שהפך אותו לסמל ולפולחן בבית המקדש, לבריאות, חוזק וניקיון נפשי ופיזי כמובן. הזעתר מכיל שמן אתרי שהמרכיבים הפעילים שבו נקראים תימול וקרווקרול ובעלי פעילות אנטי חיידקית ונוגדת פטריות, עובשים ותולעים. יש לו פעילות אנטי דלקתית ונוגדת כאבים. כך גם הוא עונה לשאלה מדוע השימוש בזעתר נפוץ כל כך. הרי כל כך קל לגדלו, הוא גדל כמעט בכל מקום. כמעט ולא צריך להשקותו ואם נשתול בגינתנו אזוב במסלעה עם השקיה מועטה וניתן לו להתנהג כמו בטבע נקבל צמח חזק שיכול לחזק מאוד גם אותנו. הזעתר, ותבלינים אחרים כמו הסומק והכורכום, מייצגים צמחים שהתגלו כמסייעים לעכל מזון גבולי או מקולקל. חוץ מבעיות עיכול, לאזוב שימושים נוספים רבים: להרגעת כאבי שיניים – מגרגרים בפה מרתח, אפילו כל רבע שעה עד שהכאב נעלם. האזוב טוב גם להרגעת כאבי אוזניים- מטפטפים מספר טיפות שמן אתרי (2-5 טיפות) בחצי כפית שמן זית אל תוך האוזן. האזוב טוב גם לצרידות שיעול- להרתיח כפית עלים בכוס מים במשך כ- 5 דקות , לסנן ולהמתיק בדבש, לגרגר ולשתות מספר פעמים ביום. האזוב נפלא גם לדלקות קיבה ומעיים כמו שציינו קודם – שותים מרתח מומתק בדבש ומוסיפים קמומיל, מרווה ופיגם, שלוש פעמים ביום. טוב גם לחניכיים מדממות (עששת)- מגרגרים מרתח 3 פעמים ביום. האזוב טוב גם לאבנים בכליות – לשתות תה זעתר על קיבה ריקה לפחות 3 פעמים ביום. האזוב טוב גם לטיפול בבצקות – כותשים את עלי הזעתר, מערבבים עם שמן זית ומחממים בטמפרטורה שלא תעלה על 45 מעלות ושמים על המקום הכואב בתוספת עיסוי. האזוב ידוע גם נגד חולשה כללית- מרתיחים כחצי ק"ג עלים וענפים ב-5 ליטר מים כ- 15 דקות ולאחר מכן מסננים ושופכים לאמבטייה חמה. שבו באמבט ותירגעו לפחות 25 דקות עד לרגיעה כללית. אכילה ושתייה של הזעתר ידועה גם כמשפרת זיכרון. אני חייב לציין שלזעתר / אזוב מצוי אין כל תופעות לוואי. אתם רשאים לאכול כמה שתירצו… לסיכום, האזוב / זעתר מייצג תרבות שבה מוסיפים צמחים לשגרת המזון שלנו, שאנו מכינים, מבשלים, יוצרים. חוץ מזה שהוא גם נחשב לצמח מרפא מעולה. הייתם מתארים את עולמנו בלי צמח האזוב??

בן חצב יקינתוני או בשמו המדעי Scilla hyacinthoides, שייך למשפחת היקנתוניים, שהיא בעצם תת משפחה של צמחים בעלי פרחים ממשפחת חד פסיגיים כמו הנרקיסים, האירוסים, הסחלבים ועוד. במילים אחרות, הבן חצב היקינתוני הוא גיאופיט עשבוני, בעל בצל בינוני עד גדול, רב שנתי, בעל עמוד פריחה גבוהה היכול להגיע גם לגובה של 1.60 ותפרחת של צבעים מהממים- סגול וכחול! בנימה אישית אוסיף כי לטעמי, הוא מרשים יותר מתפרחת החצב המוכר לנו. מה עוד שהבן חצב פורח יותר זמן מהחצב הרגיל. בדומה לחצב המצוי, הבן חצב יקינתוני הוא בעל פקעת (בצל) רעילה, מה ששומר אותו מפגיעה ע"י מזיקים וחיות הבר. להבדיל מהחצב המצוי, בן החצב מוציא קודם עלים ולאחר מכן עמוד פריחה (החצב קודם מוציא עמוד פריחה – בסתיו ולאחר מכן הוא מוציא עלים). אורך התפרחת של הבן חצב היקינתוני נע בין 40-70 סנטימטרים. העלים שלו מופיעים בחודשי הסתיו (אוקטובר-נובמבר) ונובלים לאחר הפריחה, בתחילת הקיץ. גם לאחר שהוא מתחיל בנבילה ניתן עדיין להתרשם מגובהו ויופיו! אם נשתול את הבן חצב במקומות מוצלים יותר, תפרחת העלים שלו תתארך ואף תפרח זמן רב יותר מבן חצב יקינתוני שישתל בשמש. עמוד התפרחת עצמו מתחיל לגדול כבר בחודשי האביב – פברואר, מרץ וצבעו נע בין ירוק לסגול. הפרחים של הבן חצב יקנתוני נפתחים מלמטה למעלה לפי הסדר. גם האבקה של הבן חצב יקינתוני, נע מצבע סגול כהה עד צהוב. ממש מחזה מרהיב! ההאבקה של בן חצב מתבצעת על ידי מגוון חרקים אך בעיקרן אלו הן הדבורים, שמבצעים את העבודה הטובה ביותר או בעזרת הרוח המפזרת את הזרעים. את הפקעות של הבן חצב יקינתוני ממולץ לשתול בחודשים אוקטובר עד ינואר. לאחר הטמנת הפקעת יש לכסות אותה קלות ומומלץ להשקות השקייה ראשונית להתבוססות. דגש אחד מאוד חשוב: את פקעות הבר לא נחוץ להוציא מהאדמה בסוף עונת הפריחה, היא נשארת בתוך האדמה, אוגרת מזון ומינרלים ומחכה לעונת פריחה הבאה. אם ברצונכם להעשיר את הגינה שלכם בצבע מיוחד, בפרחים מדהימים, סגולים וגבוהים אין כמו הבן חצב יקינתוני! ניתן לקנות אצלנו בחנות – זרעים מציון.

שריפת צמחייה או חורש טבעי המתרחשת ביער או במקום פתוח, מושפעת לא רק מרשלנותו של האדם או בהצתה מכוונת אם כי ייתכן שגם משינויי אקלים או גלי חום גבוהים. אבל לא על זה אדבר, אלא, שלפעמים, בטווח הרחוק, דווקא השריפה תורמת להתחדשות היערות או החורש ולחיזוקו. כאמור, שריפה באשר היא, פוגענית והשפעתה הרסנית לא רק על הנוף אלא גם על המערכת האקולוגית. המרכיבים העיקריים בהם היא פוגעת נחלקת למספר סוגים: א) בקרקע כמובן (המצע הביולוגי המזין את הצומח ואף את החי). ב) בצמחים, בזרעים ובגיאופיטים הנמצאים מתחת לקרקע. ג) בשכבה העליונה של האדמה או הקרקע, זו העשירה במחצבים מינרלים ומזון לצומח ולחי. בהתייחסותנו לסעיף א', השריפה הפוגעת בקרקע/אדמה, גורמת לשינוי המולקולות והמינרלים שעל הקרקע מה שמוביל לפגיעה בפוריות וביציבות שלה. לכן גם מינים רבים של צמחייה ומינים רבים של בעלי החיים ששרדו את השריפה לא יוכלו להתקיים יותר וייאלצו לנדוד או לסירוגין למות. ישנה כמובן את הסוגייה ההפוכה, שדווקא מינים שכן שרדו ומינים שכן עמידים לתנאים של חסר במזון ומינרלים, ישתלטו על האדמה (כמו סירה קיצונית, זקנן, נשרן, קידה שעירה, גיאופיטים ועוד). בסעיף ב', תופתעו לגלות שהשפעתה של השריפה על המרכיבים התת-קרקעיים היא פחות חמורה בהרבה מאשר על הקרקע. על פני הקרקע שריפות יכולות להתפתח בעוצמות שונות (מ- 100 מעלות צלזיוס ועד 1000 מעלות צלזיוס!), אבל בעומק 6 ס"מ ויותר, הטמפרטורה של הקרקע לא תעלה על 50 מעלות צלזיוס, ואפילו מצב קיצוני של שריפה חזקה מאוד. המשמעות של עובדה זאת היא שמרבית המרכיבים הביוטיים התת-קרקעיים של המערכת האקולוגית (חיידקים, פטריות, זרעים, שורשים ופקעות), אינם נפגעים בשריפה. חוקרים שביצעו מחקרים על השפעת השריפה ביחס ישיר לחומרי ההזנה בקרקע (נוטריינטים), מראים כי מלבד איבוד קטן של חנקן ושל אשלגן, אשר (כנראה) התנדפו, כל שאר המינרלים נשארו במערכת השרופה, אם כי פיזורם השתנה – במקום בצמחים הם נמצאים כעת במצב צבירה של אפר. כלומר, בהתייחסותנו לסעיף ג', נמצא שהשינויים בהרכב הכימי של הקרקע בעקבות שריפה הם לטווח קצר בלבד: אחרי בערך כשנה ממועד השריפה (תלוי בסוג השריפה ועוצמתה), רמת המינרלים בקרקע חוזרת להיות דומה לרמה שלפני השריפה. מכאן גם ניתן להסיק בהקשר לסחיפת הקרקע, שאובדן הקרקע הוא תוצאה של סחיפה מוגברת ושל נופים שנחשפו מן הצומח שנשרף, לכן, באופן כמעט חד משמעי, הנושא הזה צריך לרדת מסדר היום. מכאן איפוא, אפשר להסיק, שלשריפה ישנן גם השפעות חיוביות. לפי מחקרים שנערכו בארה"ב, במדינת קליפורניה, משופעת היערות וחורשים טבעיים בדומה ליערות בארץ ישראל, נתקבלו המסקנות הבאות: – הרמה של רוב המינרלים בקרקע עלתה באופן משמעותי (להזכירכם, לאחר השריפה), וכך נוספה לאפר כמות לא מבוטלת של חומרי מזון אורגניים זמינים. – זרעים ונביטות של מספר מינים של צמחים שוחררו מתרדמה בחום הרב של השריפה והחלו להתעורר. – בשטחים שנפגעו בשריפה, צפיפות היונקים הקטנים נמוכה מאוד, ולכן ההישרדות של הזרעים ושל הנבטים החדשים עולה על פני הקרקע. תוצרי השריפה עשויים מצד אחד לזהם את הקרקע, אך מצד שני הם משחררים נוטריינטים חבויים כמו קבוצות פוספט אשר חיוניים להתפתחות הצמח, ע"י הפיכת הקרקע וחשיפת שכבות שהיו חבויות לאור השמש ולאוויר. גם עוצמת השריפה היא בעלת משמעות על חברת הצומח, שמתפתחת אחרי השריפה, לדוגמא: שריפת עצי אלון גדולים גורמת לשינוי הנוף שלהם. אמנם האלון מתאושש וצומח במהירות, אך אחרי 5-3 שנים עוצמת הצימוח שלו יורדת, ובמקרים רבים הוא הופך לשיח דוקרני בעל גזעים רבים. היכולת לחזות נכונה את התפתחות הצומח לאחר שרפת יער מחטני נטוע אמורה לשפר את קבלת ההחלטות לכיווני ממשק מתאימים. בשטחים שבהם צפויה התחדשות עצמית של היער ניתן יהיה להימנע מפעולות שיקום ולחסוך בכך משאבים רבים. לשם כך יש צורך בידע כמותי על הגורמים המשפיעים על התחדשות הצומח אחרי שרפה בישראל. במקומות שנפגעו מהשריפה קיימים עדיין "בנקים" של זרעים שלא נפגעו בשריפה וגם חומר אורגני משמעותי לשיקום ואף להשבחת הקרקע. בשנה הראשונה לאחר השריפה לא מומלץ לנטוע בשטחים הנרחבים שעלו באש. בכדי להחזיר חלק מהטבע לציבור כבר בעוד שנים ספורות ולא בעוד 50 שנה כפי שהיה קורה באופן טבעי, תתבצע כמות מצומצמת של נטיעות במקומות שמשמשים בעיקר לנופש ופנאי – סביב אתרי תיירות או פיקניקים. לסיכום, אומר שבמערכת האקולוגית הים-תיכונית השריפות משפיעות רק על יחידות מוגדרות וקטנות יחסית, ופיזורן של יחידות אלה משתנה בזמן ובמרחב. התמונה המצטיירת בשטח היא בעצם פאזל של שטחים שרופים ולא-שרופים, שטחים שההתחדשות בהם היא משריפה צעירה מאוד, וכאלה שנשרפו לפני זמן רב. כלומר, זהו פסיפס אקולוגי דינמי מעניין ומגוון, שקשה מאוד להגדיר אותו בערכים, כגון: "טוב"-"רע", "יפה"-"מכוער", או "נכון"-"לא נכון". האם השריפה היא ברכה או קללה? – על כך אין תשובה חד משמעית. תלוי את מי אנחנו שואלים. לפי ראות עיניו. כלומר, עלינו לזכור שיש הבדלים גדולים בראייה של אותה המציאות האקולוגית, וזאת בשל גורמים שונים: התפיסה האישית שלנו, אמונותינו, עמדותינו והעניין שאנו מגלים במערכת. אנשים שונים המביטים "מבעד לאותו החלון" יראו דברים שונים: רועי צאן המסתכלים על יער או על חורש שרופים רואה את הצבע הירוק של העשב, שיצמח עבור עדריהם; חובבי הטבע יראו רק את הצבעים השחורים של העצים המפוחמים ואת האפר על פני הקרקע. עבורם השריפה היא אסון והרס של היער. יערנים רואים את כמויות העץ הגדולות, שאבדו בשריפה, או את העצים שייטעו בשטחים השרופים…

תעשיית הדבש בישראל, שמפיקה יותר מ-3,000 טונות דבש בשנה, עומדת בשנים האחרונות מול התופעה המוזרה של היעלמות הדבורים. עתיד האנושות כולו תלוי בהישרדות הדבורים! ניקח לדוגמא את דבורי הדבש. דבורי הדבש אחראיות להאבקת 80% מסך כל הגידולים החקלאיים בעולם, בנוסף, הן מספקות חומרי גלם לתרופות רבות ובעלות תפקיד משמעותי בתעשיות הטקסטיל, הבשמים והקוסמטיקה העולמיות. בשנים האחרונות מדברים בעיקר על הירידה בכמות הדבורים ביבשת אמריקה, אך הפעם מדובר בכל הגלובוס. כלומר אוכלוסיית הדבורים על סף הכחדה ממשית. הירידה במספר הדבורים היא עקבית בין השאר בשל שינוי בייעוד קרקעות ושימוש בכימיקלים לריסוס הגידולים החקלאיים; אבל משנת 2006 החל גורם נוסף להכות בעוצמה בדבורים. על פי הדיווחים, מחלה מסתורית תוקפת כוורות שלמות וגורמת להכחדתן המוחלטת בתוך זמן קצר. המחלה, המכונה תסמונת קריסת המושבה (Colony Collapse Disorder), הביאה למותן של יותר מ-43 מיליארד דבורים ברחבי העולם בשנה, וחיסלה כרבע מאוכלוסיית דבורי הדבש של אמריקה הצפונית. כוורת נגועה במחלה נראית מבחוץ כמו כוורת רגילה, ופעילות הדבורים בפתחה נראית שגרתית לגמרי. אבל כאשר בוחנים את פנים הכוורת מגלים שהיא למעשה כמעט ריקה: הדבורים היחידות שנמצאות בתוכה הן המלכה וכמה דבורים צעירות. גם דבורים מתות אינן נמצאות בתוך הכוורת או בסביבתה. הדבורות הפועלות יוצאות לדרכן לאסוף צוף, אבל מסיבה לא ברורה הן מסרבות לשוב אל הכוורת, או שהן מאבדות את יכולת הניווט שלהן ולא מוצאות את דרכן חזרה. ומכיוון שדבורי הדבש רגילות לחיות במושבות, הן אינן מצליחות לשרוד בגפן ומתות כעבור זמן קצר. התנהגות מוזרה זו של דבורי הדבש אינה מוכרת כלל לעולם המדעי. עוד מרכיב מסתורי הוא העובדה שהכוורת מצליחה לשרוד זמן רב יחסית, למרות מצבת הדבורים החסרה. בימים כתיקונם, כוורת שמראה סימני חולשה מותקפת מיד על ידי דבורים מכוורת שכנה או על ידי מזיקים אחרים החומדים את מצבור הדבש הטמון בה. אולם נראה כי אותם חרקים שבדרך כלל אינם מהססים לתקוף כאשר הם מעריכים שסיכויי הצלחת המתקפה עומדים לטובתם, נמנעים במקרה זה מלהתקרב לכוורת הגוועת. מאז שפרצה המחלה המסתורית היא הספיקה לתקוף כוורות רבות בזמן קצר, ומגדלי דבורים רבים כבר הודיעו שאיבדו כמחצית הדבורים שלהם, ולעתים קרובות אף יותר מכך. דיווחים דומים מאוד על התופעה התקבלו מאזורים שונים באמריקה הצפונית, וכן ממדינות רבות באירופה כמו איטליה, צרפת, ספרד, בלגיה, פולין והולנד. דיווחים נוספים הגיעו לאחרונה גם מטייוואן ומאמריקה הדרומית. מספר הדבורים הכולל שמתו בעקבות המחלה מוערך ביותר מחמישים מיליארד. כצפוי, התפשטותה המהירה של המחלה הביאה לידי פגיעה כואבת בענף ייצור הדבש. אבל הנזק של דילול אוכלוסיית דבורי הדבש חמור בהרבה מהפגיעה בתעשיית הדבש. אלברט איינשטיין, אשר נחשב לגדול התאורטיקנים, אמר בזמנו: "כאשר הדבורים ייכחדו מעל פני כדור הארץ, ייכחדו בני האדם כארבע שנים לאחר מכן". לדבורים יש תפקיד מכריע בהאבקת צמחים, ויש הטוענים כי הן החוליה החשובה ביותר בשרשרת המזון. הקטנת אוכלוסיית הדבורים עשויה לפגוע ברביית הצמחים, ובעתיד הלא רחוק להביא לידי פגיעה ניכרת בתוצרת החקלאית. שווי התוצרת החקלאית התלויה בדבורי הדבש מוערך בכ–15 מיליארד דולר בארצות הברית בלבד. לא רק דבורי הדבש נעלמות. גם דבורי העץ הצהובות-שחורות, ה-Bumblebee נעלמות בכל העולם וגם להן תפקיד חשוב בהאבקת פרחי עצים ופרחי בר ביעילות רבה יותר מזו של דבורת הדבש. חוקרים ישראלים זיהו ווירוס אותו נושאות הדבורים הישראליות, יש הנחה כי התפשטות הווירוס שמקורו בסביבתנו ליבשות אירופה ואמריקה היא אחת הסיבות להעלמות המסתורית של דבורי הדבש. אלא שעכשיו מסתבר כי הפגיעה היא לא רק בדבורי הדבש, מזה שנים רבות מתפתח ענף הפריית/האבקת פרחים בחקלאות. באופן טבעי נחשבה דבורת הדבש לבעלת התפקיד החשוב בהאבקה והפרייה, אלא שברבות השנים והניסיון הסתבר כי עבור גידולים רבים בעלי פרחים גדולים ועמידים יש מאביק טוב יותר מדבורת הדבש, כדי להצליח בהאבקת פרחים רבים יש להרעיד את הפרחים בתדרים גבוהים. ככל שהתדרים גבוהים כך יעילה ההאבקה יותר. מי שמצליח להרעיד את הפרחים בתדירויות גבוהות היא דבורת-העץ, דבורה גדולה בצבעים שחור וצהוב הידועה בשמה הלועזי bumblebee. חקלאים זיהו את כישוריה של דבורת-העץ בהאבקת פרחים וכוורות שלה מפוזרות בבתי גידול וחממות. בארה"ב מוערכת "עבודת" דבורת-העץ בכ-3 מיליארד דולרים. לכל איזור גיאוגרפי ובכל יבשת יש מיני דבורי-עץ שונים, כאשר רבים מהמינים "תורבתו" למען גידולי החקלאות בעולם כולו. אחרי שזוהתה בעיית העלמות דבורי הדבש וחוקרים החלו לחפש את הסיבות להעלמות הסתבר כי גם בדבורת-העץ פגעה הבעיה. שלושה מינים של דבורת-עץ שהיו נפוצים באמריקה הצפונית הפכו לנדירים. מין אחד הוכחד עוד לפני שזוהתה הבעיה. חוקרים רבים מכל רחבי העולם וככללם גם מישראל מנסים לנתח את הסיבות להיעלמותן של הדבורים. העולם המדעי עומד בשלב זה חסר אונים מול התופעה המוזרה. עד הזמן האחרון לא היה אפילו קצה חוט שהיה יכול להוביל לגורם המחלה, וכצפוי, הרִיק המדעי התמלא חיש קל בתיאוריות שונות ומשונות. יש התולים את התופעה בשימוש המצטבר בכימיקלים למניעת מזיקים שפוגע גם בדבורי הדבש וגורם להרעלתן. על פי סברה אחרת יש קשר בין המחלה ובין איכות המזון הניתן לדבורים, שיותר ויותר ממנו מיוצר באופן מלאכותי. כאן נוסף לרשימה גם החשש מפני שימוש בבקטריות מהונדסות גנטית בתהליך ייצור המזון. גם מזיקים וחיידקים נמנים עם הגורמים האפשריים למחלה, והיו שקישרו את התופעה לשינויי האקלים ולהתחממות כדור הארץ. ישנם גם מדענים המצביעים על קשר אפשרי בין התופעה ובין קרינה אלקטרומגנטית שמקורה במשדרים סלולריים. טענה זו נסמכת על מחקר שנערך באוניברסיטת לנדאו בגרמניה, אשר הצביע על פגיעה ביכולת הניווט של דבורים הנמצאות בסמוך למשדר סלולרי. לאחרונה נרשמה פריצת דרך משמעותית במחקרים, כאשר בבדיקות גנטיות שהתבצעו בארצות הברית התגלתה נוכחות של נגיף (וירוס) מסוים בכוורות הנגועות. זהו נגיף שזוהה לראשונה בשנת 2002 דווקא אצלנו בישראל על ידי פרופסור אילן סלע מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, והוא נקרא "וירוס ישראלי לשיתוק אקוטי" (Israeli Acute Paralysis Virus). הנגיף אובחן כגורם הפוגע ביכולת התעופה של הדבורים. אף על פי שהנגיף זוהה לראשונה בישראל, מקורו לא מכאן, אלא ככל הנראה מיבשת אוסטרליה. על פי ההערכות, הוא עשה את דרכו לאמריקה הצפונית באמצעות דבורים שהתחילו לייבא מאוסטרליה משנת 2004, זמן קצר לפני ההתפרצות הגדולה של המחלה בארצות הברית. אפשר שהסיבה להשפעה ההרסנית של הנגיף היא שינוי כלשהו שעבר, ואשר הפך אותו לקטלני הרבה יותר מזה שאובחן בישראל. מכל מקום, גם אם אכן יימצא שהנגיף הוא הגורם לתסמונת, אין להניח שתימצא לו תרופה בעתיד הקרוב. אנחנו במשק 'זרעים מציון', מנסים בכל דרך להסביר את המשמעות של הדבורים ושאר מיני החרקים בהפריה והאבקה של הצמחים והעצים. אנו עושים זאת ע"י הרצאות, הסברים, סיורים ושתילה והפצה של זרעים ושתילים בכל רחבי הארץ במסגרת הפרוייקטים שאנו משתתפים. פרוייקטים של שיקום נופי של נחלים, כבישים שכונות כו'. חשוב להבין שכשסוללים כבישים ומסילות

ממש עם בוא הקיץ החמים, מגיע הזמן לטבילה מהנה בים או בבריכה. אני רוצה דווקא לדבר איתכם על בריכה אקולוגית. ישנם את הבריכות שכולכם מכירים, בבתים הפרטיים, במלונות, בתי הארחה וכו'. בריכות אלו, המלאים בכלור ישנה השפעה מדאיגה על גוף האדם. כשאנחנו מריחים כלור ורואים מים כחולים אנחנו מרגישים מוגנים, אבל זו פיקציה. הכלור לא מגן מפני הפטיטיס E ו־A, פוליו, סלמונלה, גיארדיה ועוד הרבה חיידקים ומזהמים שיש במים. מחקרים הוכיחו כי הכלור המוסף בבריכה מכורח הנסיבות כמובן, על מנת לשמור על ניקיון הבריכה ממזהמים למינהם, גורם אף הוא להשפעות שליליות על גופנו כמו: גרד וצריבה בעור, פריחה, נזק לעור, צריבה בעיניים, אקזמות, אסתמה ובעיות נשימה, אלרגיות חריפות ואפילו סרטן. סיבות אלו ועוד גורמים לעוד ועוד אנשים ברחבי העולם, לבנות בריכות חדשות ואף להמיר את הבריכות האלו (בריכות הכלור) לבריכות אקולוגיות טבעיות כמו לדוגמא בגרמניה ובאוסטריה, שם 50% מהבריכות הציבוריות הן אקולוגיות. בריכה אקולוגית טבעית היא בעצם בריכה חיה! מה זה אומר? כשאנו בונים בריכה אקולוגית, אנו בעצם תלויים בצמחי המים המפוזרים בה על מנת לטהר את המים. הבריכה האקולוגית מורכבת משני אזורים נפרדים, האחד לשחייה והשני לצמחייה. אזור הצמחייה אחראי לפלטר, לחמצן ולנקות את המים, ומכיל זנים שונים של צמחים, בעיקר צמחי מים המשמשים כפילטר לניקוי. כמו בכל מאגר מים עומדים, יש צורך בניקוי מתמיד על מנת שהם יישארו בצלילותם. יש בריכות שבהן נעשה שימוש בטכנולוגיות סינון משוכללות וטבעיות ויש אחרות שבהן הניקוי והסינון מתבצעים רק באמצעים ביולוגים טבעיים ללא כל התערבות מכנית או אחרת. כמובן שבבריכות אקולוגיות, בגלל שילוב של צמחיית המים יופיעו חרקים רבים אך אלו ירחיקו את החיות המציקות יותר – היתושים. עיצוב הבריכה חשוב לצורך ניקוי יסודי של המים ושמירה על צלילותם. בבריכות אקולוגיות נעשה שימוש במפלסים לסיוע בטיהור המים, כאשר כל הרעיון נלקח כמובן מהטבע, שם המים זורמים ומתחלפים כל הזמן ועקב כך נשמרים נקיים וטהורים. המפלסים בבריכות האקולוגיות מאפשרים זרימה של המים וניקויים גם ללא צורך בהחלפתם. מפלס אחד של הבריכה יכלול את הצמחייה (צמחיית המים) המטהרת, באזור זה כמובן של שוחים כלל. האזור השני יכלול את בריכת השחייה עצמה ויכול לכלול מדרגות עם מעקה וגופי תאורה תת מימיים על קירות הבריכה, ממש כמו בבריכה רגילה. מעבר לזה יש פילטרים ביו-מכאניים באזור נסתר, שמשלימים את פעולת הפילטרים של הצמחייה, כך שהמים המוזרמים מחדש לבריכת השחייה, צלולים ונקיים לחלוטין. מדובר במערכות סגורות האטומות לחדירת חומרים שאינם רצויים ובאמצעותן מתבצע גם תהליך מיחזור של המים. המים הזורמים במפלסים עוברים תהליך של סינון וניקוי באמצעים ביולוגים. צמחים מיוחדים המצויים באגן שנבנה לצורך כך פולטים חמצן המטהר את המים. השורשים שלהם סופחים את הרעלים המזינים אותם וכך מנקים את הבריכה. ישנן בריכות אקולוגיות ביחד עם דגי נוי, כמו דגי הקווי, שמשתלבים יופי להנאתם בבריכות אלו ויוצרים מחזה מרהיב של בריכה אקולוגית אך לא בכחול תורכיז כמצופה. ייתכן אף שמזהמים ומלכלכים את המים, לכן בריכות אלו אינן מומלצות לשחיה בשל כך. אך למרות זאת, הצמחייה שבמים מנקה אותה ומשמשת כמעין פילטר ניקוי. בדיוק כמו השאלה הגדולה, מה קורה בבריכות האקולוגיות אם ילד עושה פיפי בבריכה? ה"טכנולוגייה" של צמחיית המים, כמו קנה סוף, ערברבה, קאנה הודית ועוד משמשת לניקוי הבריכה בצורה הכי טובה. ה"טכנולוגיה" הזו משמשת גם לטיהור שפכים כבדים בהרבה מזה. יכולה לנקות שפכי ביוב ושפכים של תחנות דלק ועוד. בבריכת כלור, השתן נשאר במים. בבריכה אקולוגית, השתן מתמוסס לגמרי תוך מספר שעות. בבניית בריכה אקולוגית יש לקחת בחשבון שיהיה מטראז' נוסף של פילטר ביולוגי שלא מצריך היתר בנייה משום שכולו מלא באגרגטים ובצמחיית מים מטהרת ששתולה בכולו, והמראה הוא של גינה לכל דבר, אבל המים בעצם עוברים בין הפילטר הביולוגי לבריכה עצמה וכך הבריכה מטוהרת. טכנולוגיה זו טבעית לחלוטין הפועלת באופן טבעי גם באגמים ובנחלים. בתוך שורשי הצמחים מתפתחת אוכלוסייה של בקטריות אירוביות ואנאירוביות – כאלה שניזונות מחמצן וכאלה שלא. כל התהליך הוא בקטיריאלי ומתרחש בשורשי הצמחים בין המצעים. בבריכות אקולוגיות לא בודקים כמה רעל יש אלא כמה חיידקים יש, ואתה מצליח להגיע לזה שאתה נקי לחלוטין. בבריכות אקולוגיות העור שלנו ובגדי הים שלנו לא מתקלקלים כמו בבריכות רגילות. אפשר לשתות מהמים הללו ומגיעות גם חיות לשתות מהם וכל הטבע שמסביב משתתף בחגיגה ואתה יכול לשחות בבריכה בין פרחי מים וכשהמים נכנסים לך לפה או לעיניים אין שום אי נעימות ואתה לא צריך ללכת להתקלח אחרי שיצאת מהבריכה. בבריכה אקולוגית יש לך ממש חיבור עם הטבע. הבריכה משתלבת עם מה שקורה מסביבה.

סירה קוצנית או בשמה המדעי Sarcopoterium spinosum, היא בן שיח רב שנתי ממשפחת הורדיים. הערבים קוראים לו נטש. השיח נמוך, מגיע עד לגובה של כ-40 ס"מ (לכן הוא בן שיח), ענפיו קוצניים וצפופים. צמח הסירה הקוצנית, כפי שמסופר באתר זרעים מציון, מאפיין יותר מכל את תצורת הנוף של הבתה הימתיכונית, הכוללת גם את המדבריות. צמח הסירה הקוצנית אוהב אור בכמות גדולה ולכן נדיר למצוא אותו בחורשים. העלים מנוצים לאונות משוננות, קטנים, קירחים בעלי גוון ירוק כהה בצידם העליון ולבן בצידם התחתון. בסתיו מלבלבים ענפים ירוקים מחיקי הקוצים החומים, הם מסתעפים לשני פיצולים ולקראת הקיץ הופכים לקוצים ומתעצים. הקוצים אינם אלא קצות ענפים, והם ניכרים בהסתעפותם הדו-קרנית. הפרחים של הסירה הקוצנית זעירים, חסרי כותרת, עם 4 עלי גביע ושחלה תחתית. הם ערוכים בתפרחות קטנות דמויות שיבולת בקצות ענפים. הצלקות האדמות הן שמקנות את הצבע לתפרחת הנקבית כולה. הפרחים הזכריים ערוכים מתחתם, לכל פרח 10– 30 אבקנים ארוכים בצבע צהוב חיוור, המתנדנדים ברוח לפזר את אבקתם. לצמח הסירה הקוצנית אין כלל צוף. ההאבקה מתבצעת בעזרת הרוח. הפרי מבשיל במאי ונותר זמן רב על הצמח. הפרי ספוגי, כדורי, קוטרו 4 מ"מ, בראשו 4 עלי הגביע, צורתו כצורת סיר קטן ("כקול הסירים תחת הסיר", קוהלת ז, ו)., ואולי זה מקור השם של הצמח כאשר צבע הפרי משתנה מירוק לאדום ולחום. בימי המשנה והתלמוד הכירו גם בסגולותיו הרפואיות של צמח הסירה הקוצנית. הספרות התלמודית מתארת, למשל, שימוש בקוצים של הסירה לריפוי שחין, שהוא שם כללי למחלות עור. אנשי התקופה השתמשו בקוצי הצמח כדי להסיר חלקים נגועים בעורם. רופא יווני בשם דיוסקורידס (במאה הראשונה לספירה) כתב של שיקוי שהכינו מעלי הצמח כדי לטפל בחולים הסובלים משלשול או מכאבי אוזניים ועיניים. ציון סימן טוב מכרם מהר"ל שגדל והתחנך לאהבת החי והצומח, גדל עם עדות מעורבות, למד מהערבים והבדווים שחיו סביבו על צמח הסירה הקוצנית וכיצד הוא עוזר בריפוי ואף ישנם כפרים ערביים המשתמשים בו עד היום כחומר הסקה. עוד בילדותו שמע מהם, כיצד מרתח של שורשי וענפי הצמח יעיל בהורדת סוכר גבוה. שכנתו שהייתה מתעייפת יתר על המידה בימים חמים, הייתה נוהגת לשתות את המיצוי של שורשי וענפי הצמח, נחה מעט וכבר הייתה מרגישה טוב אחרי כמה דקות. פורסם בין היתר, שסטודנטים מאריאל ביצעו מחקרים לפני כשנה על הסירה הקוצנית והם אכן הגיעו למסקנות דומות בנוגע לצמח הסירה הקוצנית. ממחקרים נוספים שבוצעו במעבדות בארה"ב, כדי לקבוע את היעילות של תמצית הסירה הקוצנית כסוכן אנביוטי במבחנה ובחי. החומרים והשיטות היו כדלקמן: RINM הלבלב תאי בטא, L6 מיוטובים, 3T3-L1 אדיפוציטים ו- AML-12 hepatocytes טופלו עם תמצית מימית משורשי הסירה הקוצנית (0.001-10mg/ml). המחקרים בוצעו על עכברים שקיבלו מנה בודדת של התמצית. התמצית ניתנה במשך כמה שבועות. IPGTT בוצע, ואינסולין פלזמה, FFA, צריכת המזון ומשקל הגוף נמדדו. חסר באינסולין או ירידה בתגובה אליו, מביאים לעלייה ברמת הגלוקוז בדם, שבעקבותיה עלולים החולים לפתח סיבוכים קשים כמו עיוורון, מחלות לב וכלי דם, מחלות כליות ועוד מספר מחלות קשות. סרקופוטריום ספינוזום (סירה קוצנית) חילצה והגדילה את הבסיס ואת גלוקוז / forskolin- המושרה הפרשת אינסולין בתאי RINM, והגדלת כדאיות התא. תמצית lipolysis מעכבת ב 3T3-L1 אדיפוציטים, וגלוקוז המושרה בספיגה בתאים אלה, כמו גם AML-12 hepatocytes ו L6 מיוטוב. GSK3 זרחן ביתא היה גם המושרה L6 מיוטוב, דבר המצביע על גדל הגליקוגן בסינתזה. ממצאים אלו הראו ששתייה של תמצית סירה קוצנית במקום מים מנעה את התפתחות הסוכרת בעכברים. החוקרים מצאו גם, ששתייה של התמצית מפחיתה את כמויות המזון שצורכים העכברים ותורמת להפחתת משקלם, הרי שהשמנת יתר מקושרת באופן ישיר לפיתוח התנגדות לאינסולין, ולסוכרת. המסקנות: בחילוץ המיצוי מהשורשי וענפי הסירה הקוצנית יש השפעות המחקות את אלה של האינסולין וניתן לספק את הבסיס לפעילות אנטיביוטית של התמצית. כיום מחפשים החוקרים את החומרים הפעילים בתמצית, כאשר תקוותם היא למצוא טיפול תרופתי על בסיס טבעי למחלת הסוכרת. מידע נוסף אודות סגולות הסירה הקוצנית ניתן למצוא אצלנו באתר זרעים מציון. ניתן לקנות אצלנו זרעים של סירה קוצנית, שורשים וענפים וכמעט את כל זרעי וצמחי הבר של ארץ ישראל.